אורח משפט קס

דמתני' או תקדים יונך ליוני ג"כ פסול. ובביאור הגר"א כתב להדיא דלא כהכס"מ ולכן שפיר הסכים רמ"א להשו"ע ולא הגי' מידי. וכ"ז בישראל אבל בשל עכו"ם כיון דאינו אלא מפני דרכי שלום מותר כמבואר בב"ב (דף כ"ג) ולכן גוזלי מציאות חש"ו של עכו"ם דאינו אלא מפני דרכי שלום כשרים:

הרמב"ם (פ"ו מה"ג) כתב דמשחק בקוביא הוי גזלן והוא כרמב"ח בסנהדרין (דף כ"ד) וכ' המ"מ טעם לזה משום דבמס' שבת (דף קמ"ט) משמע כן לכן פסק כן ולע"ד נראה ג"כ מהא דבר"ה (ד' כ"ד) ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים ושם אר"מ זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. אלמא דסתמא דמשחק בקוביא לא משום שאין עסוקין בישובו של עולם בלבד הוא אלא דהוי גזלן ג"כ. ובמש"כ (בסי' צ"ב) דהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ו) קתני פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן. דרבנן פי' משחק בקוביא. דלפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (דף ק"ח) דחשוד על השבועה פסול מדרבנן לשבועה. א"כ שכנגדו חשוד על השבועה נמי אינו פסיל מדאורייתא. ואפי"ה קאמר פסולא דאורייתא. דהפי' פסולא דאורייתא היינו איסור דאורייתא. ופסולי דרבנן איסור דרבנן. א"כ מבואר מסתמא דגמ' כמ"ד דאסמכתא לא קניא. דלמ"ד שאין עסוקין בישובו של עולם גם איסור דרבנן ליכא כמוש"כ הריב"ש בתשובה (סי' רל"ב). אלא דבחי' הר"ן בסנהדרין (דף כ"ד) מבואר דגם למ"ד לפי שאין עסוקין בישובו של עולם איכא איסור דרבנן עיי"ש שהוכיח כן משבת (דף קמ"ט) אבל להתוס' שם אין ראי' משם עיי"ש. ולקמן יבואר בזה:

סעיף י"ז מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול מדבריהם וכו' אא"כ הוחזק כו' ויש בו ד"א אע"פ שהוא ע"ה ואינו לא במקרא ולא במשנה. נ"ל לפי מה שכתב הרמ"ה בחי' ב"ב (דף ז') דמי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א. אסור לרחם וא"כ אינו בכלל אחיך בלא"ה פסול לעדות. אלא די"ל דמודה באם ימות דמחויב להחיותו כמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' רצ"א) סי"א. לכן פסיל משום דרשע הוא. אבל בכלל אחיו הוא. הא דהויא בחזקת רשע הוא דמפרש דהא שאמרו בפ"ק דקידושין אינו מן היישוב אלא בכלל רשעים. ועיין בתוס' חולין (דף קכ"ז) בד"ה הני דמפרשי נמי כן:

אא"כ הוחזק שעוסק במצות וגמ"ח ונוהג בדרכי ישרים ויש בו ד"א. עיין ביאור הגר"א ז"ל שכתב וז"ל כ"ז נכלל בד"א כמש"כ המפרשים דלא כסמ"ע שדחק בזה ע"כ ועיין מדרש רבה פ' נשא פי"ג. בלילה בשמן זו התורה שצריכה לבלול במע"ט כההיא דתנינן יפה ת"ת עם ד"א וכו' ע"כ הרי להדיא דדרך ארץ הוא מע"ט וא"כ מבואר דכל הני מילי מעליותא שעוסק במצות ובגמ"ח ונוהג בדרכי ישרים הכל בכלל דרך ארץ:

ובזה מיושב שיטת ר"ת הובא בתוס' ישנים יומא (דף פ"ו) דת"ת שפל לגבי ד"א. מדקתני יפה ת"ת עם ד"א כו' אבל לא הי' נראה להר' אלחנן לומר כי תורה אינה עיקר דהא קאמר בתר הכי וכל תורה שאין עמה מלאכה אדרבא תידוק איפכא מבתרייתא. ואמרינן נמי בפ' כיצד מברכין (דף ל"ה). ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי ותנן נמי במ"ח דברים התורה ניקנית במיעוט ד"א וכו' ע"כ ולפי המ"ר פ' נשא דתורה עם ד"א הוא מע"ט א"ש דתורה טפל וכמו שפירש"י בב"ק (דף י"ז) דמעשה עדיף מלימוד. וגם לשיטת ר"ת שם ה ביארו בתוס' קידושין (דף מ') דלימוד עצמו מעשה עדיף והא דאמרינן ת"ת גדול הוא ללמד לאחרים עיי"ש:

והרמב"ם בשמונה פרקים כ' המעשים הטובים הוא דרך המיצוע שבמדות. עיי"ש באריכות בזה. ובמאירי כתב איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם הוא דרך המיצוע. וכיון דלהמדרש ד"א הוא מע"ט. ובכלל מע"ט הוא דרך המיצוע והוא דרך הישר א"כ שפיר כתב הרמב"ם כאן ובשו"ע ונוהג בדרכי הישרים שהוא בכלל ד"א ג"כ:

או י"ל פי' ונוהג בדרכי ישרים הוא כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות סופ"ק דקידושין ש הי' חבורה טובה בנחת ובמוסר דזהו ד"א נ"כ. ויש ראי' להרמב"ם מהא דמבואר במ"ר (פ' צו פ"ט). מימי לא שמעית מלה בישא וחזרתי למרה ולא חמית תרין דמתרחשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וכו' אלמא דורך ארץ היא בעל חבורה טובה שאינו מרגל ומשים שלום בעולם:

סעיף י"ח כגון אלו שהולכים ערומים בשוק וכתבו המפרשים דהוא מב"ק (דף פ"ו) ערום בר בשת הוא. ובתוס' ב"מ (דף ל') מבוא דאין לך גנאי גדול מזה] ולפ"ז הא שכ' תוס' בזבחים (דף ל"א) דשוחט ערום כשר דלא הלכות א"י שהחמיר בזה וכ"ה בטוש"ע יו"ד דאין העיכוב אלא מצד הברכה דכ"ז הוא בערום בעלמא. אבל בהולך בשוק דפסול לעדות שחיטתו פסולה גם כן:

רמ"א הנוטל שכר להעיד עדותו בטילה כתב השע"מ גם מה שנראה מהב"י אף בהתרת אשה עגונה. וכ"פ המ"ב בתשובה צ"ח אינו לפענ"ד כו' ומצאתי און לי בתשו' מהריב"ל ס"ד שפסק בנטל שכר להבאת הגט דנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דכל הפסולים דרבנן כשרים להבאת הגט ע"כ. וזה אינו דהרי המהריב"ל עצמו בח"א (דף כ"ה) נסתפק בנוטל שכר להעיד אי נאמן בעדות אשה. וע"כ בהבאת הגט שאני דכתבה מוכיח כמוש"כ בס' עזר"נ עיי"ש בזה:

ואם החזיר הממון דינו ועדותו קיימין וכתב הנתיבות דא"צ לאזור ולהעיד מחדש וזה אינו דאף דמשמע כן מהרמ"א אבל כבר כתב בשו"ת מ"ב (סי' צ"ח) דצריך להעיד מחדש וכמבואר להדיא ברשב"א ור"ן בשם רמב"ן ספ"ב דקידושין כן. וכן הוא במשרים (נ"ב ח"ו) שכתב וז"ל הנוטל שכר להעיד עדותו בטילה ואם נטל שכר להעיד ואח"כ החזיר הממון לבעליו וחזר והעיד עליו באותו עדות עדותו קיימת ע"כ הרי להדיא דצריך לחזור ולהעיד מחדש ודלא כהנתיבות:

אבל מי שאינו מחוייב להעיד. בשע"מ נסתפק בע"א כיון דאין חיובו להעיד אלא מדרבנן אפשר דדמי לשכר פיסוק טעמים. וכל דבר שנתקן מדברי סופרים דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ה) דנוטלין שכר ע"ז. או דשאני התם דעיקרו מדרבנן ונשאר בצ"ע. ולעיל (סי' כ"ח) כתבתי דזה נתבאר מהא דמבואר בנדרים (דף ל"ט) דאין נוטלין שכר על בק"ח אף דהוי מדרבנן כמוש"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' אבל) אלא ודאי כיון דאיכא משום ואהבת לרעך הוי כדאורייתא וה"נ בע"א כן עיי"ש מש"כ בזה:

סעיף י"ט עכו"ם ועבד פסולין לעדות. הרמב"ם (פ"ט מהלכות עדות ה"ד) כ' עבדים פסולים לעדות מן התורה שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו. מה אחיו בן ברית. אף העד בן ברית ק"ו לעכו"ם אם עבדים שהן חייבין במקצת מצות פסולין העכו"ם לא כ"ש ע"כ. הרי דס"ל להרמב"ם דעכו"ם פסול לעדות מן התורה מאחיו. וכ"כ התוס' בגיטין (דף ט'). והנ"י פ"ק דבב"ק דיליף פסיל עכו"ם מילפותא דעבד ממה הצד מגזלן וקטן עיי"ש. ואולם דעת רש"י בגיטין (דף ט') דעכו"ם אינו פסול לעדות אלא בגיטין דלאו בני כריתות נינהו אבל לשאר עדות כשרין מן התורה דבני נח מצווין על הדינין עיי"ש. וכן הובא דעת הר' יקר כן בהג"א שם דאין פסולין אלא משום דלא מהימני ואם מוחזקין לנאמנים כשרין לעדות. ומה דאיתא בב"ק (דף ט"ו) בני ברית למעוטי עכו"ם הוא מדרבנן וכדאיתא בירושלמי פ"ק דשבת גזרו על עדותן. והוא בלא ידעינן לנו לנאמנים:

ועוי"ל כיון דעיקר טעמא דנאמנים הוא משום דבני נח מצווין על הדינים ובני עדות נינהו. א"כ הא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ז) דאיכא תנא דבי מנשה דס"ל דב"נ לא נצטוו על הדינין. וא"כ בכל מילי לאו בני עדות נינהו וא"כ אתי' הא דב"ק כהך תנא דס"ל דב"נ לא נצטוו