אורח משפט קנח

שכ' וז"ל נלע"ד דכיון דעבירת לקיחת הממון דמלוה ע"י הלוה נעשית ואי אפשר מבלעדו חשיב חמס. ולע"ד היינו דקתני במתניתין מלוה בריבית ולא. קתני מלוה ולוה. והיינו דמשני תלמודא שם מלוה הבאה ברבית. כלומר שהלואת הרבית נעשית ע"י הלוה והמלוה וא"א לה זולתה. ומשו"ה בחדא מחתי מחית להו תנא דמתניתי' עכ"ד. וכבר כתב הרא"ש פ"ג דסנהדרין סי' ז' טעם אחר בזה. וז"ל וגם הלוה משום חימוד ממון שצריך למעות לעשות בהן צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך ע"כ. והובא בלח"מ פ"י מהל' עדות. וכ"כ הנ"י בפרק זה בורר לוה ברבית פסול לעדות דקיי"ל המלוה והלוה פסול לעדות וכיון דחימוד ממון מעבירו על דת אע"ג דלאו רשע דחמס הוא דלא מקרי רשע דחמס אלא מי שהוא רע לשמים ורע לבריות. ורבא רשע דחמס בעינן ס"ל בעלמא. מ"מ הכא פסול משום כפין אכיל. כפין מסהיד. כדאמרינן שמומר אוכל נבילות לתיאבון דמודה בה רבא אע"ג דלאו רשע דחמס הוא ע"כ. הרי דלוה ברבית דפסול אע"ג דלאו רשע דחמס הוא מ"מ משום חימוד ממון איכא והוא כמוש"כ הרא"ש ז"ל. אלא די"ל על הנ"י דמשמע דלא ק"ל אלא דרבא אדרבא. דאמאי ס"ל לרבא לוה ברבית פסיל לעדות הא ס"ל דבעינן רשע דחמס. ובאמת גם לדידן ק"ט מאחר דליכא מלקות אינו פסול אלא משום חמס. וצ"ל משום חימוד ממון. ועוד יתבאר בזה:

נמצא דג' מיני פסולות יש. הא' אם חייב מלקות או מיתה מטעם רשע. והב' בנוטל שאינו שלו מטעם חמס, והג' משום חימוד ממון. ובחימוד ממון באיסור דאורייתא פסול מדאורייתא וכמו שמבואר בזה. וכמו שמשמע גם כן מדברי הנ"י פ' ז"ב. דסוחרי שביעית פסולין משום חימוד ממון. והא דאינן פסולין אלא מדרבנן משום דלא משמע לאינשי איסורא ע"ש. אבל בלא"ה פסולין מדאורייתא ג"כ. [וז"ל השאלתות (שאלתא מ"ג) ביון דצריך לממון רשע הוא דנכית איסורא לחברי' והוי עד חמס ע"כ. ואפ"ל דב' טעמים קאמר הא' כהרא"ש דצריך לממון והב' כהמרי"ק דהלואה א"א בלעדו והמלוה קעביד ע"י הלוה]:

דעת הפוסקים דערב ועדים כשרים משום דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע ועיין בחוות יאיר (סוף סי' ק"ד) שכתב דבישנן לפנינו שיילינן להו. והנה המל"מ בפ"ה ממלוה ולוה נסתפק היכא שהעדים אומרים ידענו שיש איסור ואעפי"כ חתמנו מי נימא אין נאמנין דא"א משים עצמו רשע או דילמא לא דמי להיכא שהוא מהווה האיסור אז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיין אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה אסור אז אפשר דנאמן:

ובשו"ת חכם צבי כתב להדיא (בשאלה ג') דעד כאן לא אמרינן אין אדם מע"ר אלא כשאין אנו יודעין שום דבר מעשה. אבל כשיש ריעותא לפנינו אף שיכול להתנצל בזה לא אמרינן אין אדם מע"ר ומהימן הרי דמיפשט פשיטא לי' דהיכא דיש ריעותא לפנינו אלא שיכול להתנצל א"ע בזה אדם משים עצמו רשע. ולא משמע בן מהיש"ש (והובא לעיל) פ"ח דבב"ק סי' כ"ג שכתב וז"ל ע"כ נראה מי שחובל בחברו דרך מריבה והכאה ודעתו שיצא דם ויחלוש כנגדו אז הוי שפיר מלאכה שצריכה לגופה וא"ל מנא ידעינן אם דעתו לכך. וכן כשצריך לכלבו. וי"ל דמודה. ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע לומר שמחלל השבת מ"מ בנידון זה כבר נעשה רשע שהכה את חברו ואיתרע חזקת כשרותו ע"כ. ולא תירץ בפשיטות משום דאיכא ריעותא לפנינו. אלא דיש לו התנצלות שלא כיוון לכך שפיר יוכל לעשות עצמו רשע. א"ו דגם בכה"ג אין אדם מע"ר. ולכן הוצרך לומר דבלא"ה נעשה רשע בהכאה. וכן מבואר להדיא ממש"כ התוס' בב"מ (דף ג') אהא דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דפטור משום דמצי למימר מזיד הייתי. דמה מגו היא זה הא אין אדם מע"ר. אלא אף דאיכא ריעותא לפנינו שאכל חלב מ"מ לא מהימן לומר במזיד לשוי' נפשי' רשיעא. וכן כתב בספר דברי אמת בענין חשוד עיי"ש שהוכיח כן מהר"ן פרק כל הנשבעין וכ"כ מהרי"ט (חאהע"ז סי' מ"ג) עיי"ש ומזה סייעתא למש"כ מהר"מ לובלין בתשובה (סי' פ"א) היכא דהוחזק כפרן ע"י דבריו שעדים עדו עליו כן. והוא אומר להד"ם. אף דבמה שהעידו העדים עי"ל התנצלות מ"מ כיון במה שאמר להד"ם הוחזק כפרן לא אמרינן גם בכה"ג אדם מע"ר ע"ש. דהא היכא שיש לו התנצלות אף שיש כאן מעשה איסור לא מהימן לשוי' נפשי' רשיעא. א"כ לא עדיפא מה שאמר להד"מ מאילו הודה דלא מהימן ג"כ:

פסולין מה"ת ודעת התוס' בסנהדרין (דף כ"ד) דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע לי' לאינשי איסורא בהכי כשהלוה יהיב מדעתי' וכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן (דף כ"ה) דאמאי הוסיפו עליהן חמסנין תיפוק לי' מלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. פי' ויהא פסול עכ"פ מדרבנן כמוש"כ המהרש"א שם. ובאמת קשה מהא דלקמן שם (דף כ"ו) הנהו קבוראי דקברי ביו"ט של עצרת שמתיניהו ר"פ ופסלינהו לעדות ואכשרינהו רב הונא ברי' דר"י משום דסברי מצוה קא עבדי. הרי דאם טועה בדין כשר לגמרי ולא מיפסל אפילו מדרבנן [ומש"כ האו"ת בסי' זה דהתוס' שהקשו דאפילו מדאורייתא מפסלי הוא משום דהשתא דהוסיפו א"כ איתרע חזקתי' ולא תלינן לומר דלא ידע. והוא תמוה. דהא התוס' הקשו כן בתחילת דבריהם מעיקרא סבור דמי קיהיב קודם שהוסיפו ואפי"ה הקשו בתחילת דבריהם דיהא פסול מדאורייתא]:

לכן נראה לע"ד דע"כ לא כתבו התוס' דאפי' אי לא משמע לאינשי איסורא מ"מ מיפסלי מדרבנן. אלא באיסור דאורייתא אבל אי לא משמע לאינשא איסורא באיסור דרבנן אז לא מיפסל כלל. והרי הראשונים בשבת בפ' האורג כתבו וגם הרשב"א שם דכל צורכי המת בשבת הוי מלאכה שאיצל"ג ולא הוי אלא איסור דרבנן לכן כיון דסברי מצוה קעבדי כשרין אפי' מדרבן וא"ש:

וכדעת התוס' מבואר שבועות (דף מ"ה) תנן הי' אחד מהן משחק בקוביא ומלוי ברבית ושם (דף מ"ז) הא תו ל"ל כו' וקתני פסולא דרבנן. וקשה לכאורה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי ברבית דמשמע דהוא מדאורייתא. ודוחק לומר במלוי ת"ח שיודעים איסורא דרבית דאז שפיר פסולין מדאורייתא. ומצאתי בתפארת שמואל שהקשה כן והובא בט"ז עיי"ש] אך לק"מ לפי"מ שביארתי לעיל בס"ב דגזלנין ג"כ פסולין משום עד חמס ואל תשת עד חמס אגזלנין ג"כ קאי. א"כ נקט מלוה ברבית באשגרת לישנא אף דמלוי ברבית אין פסולין אלא מדרבנן:

וכן צ"ל ברש"י בסנהדרין (דף פ"ט) בעדים כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא, וז"ל שיש גזלנין ומלוי ברבית שהן פסולין לעדות והתם אקרא קאי. ופי' מלוי ברבית. אף שכתב בעצמו בר"ה (דף כ"ב) דמלוי ברבית כיון דמנפשי' קיהיב לי' איני פסול מדאורייתא דאינו דומה לגזלן והוא כמו שפי' שם במשחק בקוביא דגזלן אינו אלא דומיא דויגזול את החנית. וע"כ צ"ל דאשגרת לישנא נקט מלוי ברבית ג"כ. וכמוש"כ התוס' רפ"ג דמס' מכות כיוצא בזה:

במל"מ פ"ד מהל' מלוה ולוה. הביא ספק בשם מהרא"ש אי לוה ברבית עובר על הלאו קודם נתינה או לאחר נתינה דשמא לא תשימון לא שייך אלא במלוה וערב ועדים לא בלוה ע"ש. ולע"ד הדבר מפורש בתוס' ב"ק (דף ל') וב"ב (דף צ"ד) שכ' להקשות לחכמים דסברי דגובה את הקרן משמע שגובה עפ"י השטר דלמה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לאו דלא תשימון. וכתבו וז"ל וי"ל דלא תשימון לאינשי כמלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ע"כ. הרי להדיא דגם בלוה איכא לאו דלא תשימון. ואף שבתוס' ב"מ (דף ע"ב) ד"ה שטר כתבו דשמא לא תשימון לאינשי במלות משמע. ולא עדים. ולא כתבו לוה. אין זה דקדוק להיפוך דבלוה ליכא לא תשימון. דהא לא כתבו גם ערב. וערב בודאי עיבר על לא תשימון כדאיתא בס"פ א"נ. אלא חדא מינייהו נקטי. וכן משמע בתוס' ב"ב (דף צ"ד) ד"ה קונסין וז"ל והקשה ריב"ם דאם יפסיד כל חובו כו' א"כ מצינו לוה חוטא נשכר. וכן כתבו בב"ק שם מאי אינו עובר עד שעת