אורח משפט קנב

אם לא עשה תשובה דהוי רשע פסול לעדות מדרבנן מיהא. וכמוש"כ לעיל וע"כ מבואר באו"ח (סי' נ"ג) דש"ץ שהרג בשוגג ועשה תשובה כשר משום דבלא תשובה הוי רשע ופסול להיות ש"ץ ג"כ, ומההוא דמכות (דף ה') ועוד דוכתי טובא שהביא השבו"י שם דקאמר חייבי מלקיות מנלן אתיא רשע רשע. חייבו גלות מנין אתיא רוצח רוצח משמע דחייבי גלות לא הוי רשע אין זה ראי' כלל כמבואר:

והא שכ' הריטב"א במכות (דף י"ב) דבהרג בשוגג עושה מעשה עמך הוא. ואי הוי רשע אינו עושה מעשה עמך הוא כדמשמע מהגה' מיימ' (פ"ו מה' ממרים) דהא דאיצטריך קרא שלא ישמע לאביו לחלל את השבת הוא דלא נעשה רשע בזה. י"ל דהתם מדאורייתא עושה מעשה עמך הוא. משא"כ הכא בפסולי עדות מדרבנן מיהא פסול בזה. ואהא דמרשעים יצא רשע כתב דאין למדין מדברי הגדה. ועיין תוי"ט פ"ה דברכות. והפר"ח בס' מים חיים כתב. דלא כהתוי"ט דלא נאמר זה אלא דאין למדין מהגדה לפסוק כמו' אבל מידי דלא מתפרש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין מהגדה ג"כ. ובהא דפריך ביבמות (דף כ"ב) וחייב על מכתו וקללתו אמאי הא אינו עושה מעשה עמך הוא. דילמא מיירי בשוגג שנתחלף לו שהבן ממזר והוא עושה מעשה עמך הוא. וצ"ל דעדיפא מיני' קמשני דעשה תשובה ע"ז:

ומעתה אין אנו צריכים לספיקו של הפמ"ג הנ"ל אי חייבי מיתות שוגגין פוטרין ממכת מרדות. דזה אינו. דבלא"ה פסול מדרבנן משום חייבי מיתה דשוגג ג"כ:

נ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בזבחים (דף ז') עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתניא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו. אלא ש"מ דורון הוא. וקשה הא כל הקרבנות על שוגג הוא בא. וא"כ עולה י"ל ג"כ דבא על שוגג ולא שייך זבח רשעים תועבה. מאחר דבשוגג עשה אלא ש"מ דבשוגג הוי ג"כ רשע. וברמב"ן פ' ויקרא משמע דעולה מכפרת על עול"ת שניתק לעשה במזיד הוא מדכתיב ונרצה ושוגג א"צ ריצוי עיי"ש א"כ י"ל דבאמת שוגג א"צ כפרה וא"כ ראי' להרמב"ן מהסוגיא הנ"ל דמבואר להדיא כן. ומהאי סוגיא משמע דלא כהמפרשים דס"ל דבשוא"ת בעשה לא הוי רשע דאל"כ לא הוי מקשה מידי מהא דזבח רשעים תועבה. דהא עולה באה על עשה דשוא"ת כמו סוכה ותפילין כמוש"כ התוס' ביומא (דף ל"ו) וש"מ דזה הוי נמי רשע וזה תמוה שלא הביאו הך סוגיא כלל:

ולכאורה יש להביא ראי' דהוי רשע מהא דאמרינן בנזיר (דף כ"ג) מאי דכתיב כי ישרים דרכי ד' כו' לשני בנ"א שצלו את פסחיהן כו'. פסח מיהא קא עביד. אלא לשני בנ"א זה אשתו ואחותו עמו במטה וזה אשתו ואחותו עמו במטה לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו כו' אלמא דאף בשוגג הוי רשע. ואולי דעריות שאני. וראיתי לאורח מישור שכ' דלכך הוי רשע דמסתמא עשה תחילה עבירה והוי רשע מעיקרא. דהקב"ה אין מביא תקלה לצדיקים. וזה אינו דאל"כ מאי קאמרי התוס' בב"מ (דף ג') ושאר דוכתי בלא אכלתי חלב דאיך יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע והא הוי בלא"ה רשע דאי הוא צדיק לא הי' ניפסל באכילת שוגג ובאכילה הא כתבו התוס' בכמה דוכתי דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, א"ו דהא ליתא כי אף אי אינו צדיק מ"מ רשע לא הוי והוא מן הבינונים. והמהרש"א כתב דמיירי דנתכוין לאחותו ונזדמנה לו עיי"ש א"כ אין ראי' מזה:

באחד שאכל כ"ש איסור. לפ"מ דקי"ל דח"ש אסור מן התורה אף דאינו לוקה פסיל מדרבנן. כן הי' נראה לכאירה. אך ברמב"ם (פ"א מה' חו"מ ה"ז) כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל. ואעפי"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מ"מ עכ"ל. וכתב הכס"מ ק"ל ל"ל פחות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן ונ"ל שלפי שבראש הבבא כתב אוכל מן החמץ כ"ש אסור מה"ת. ומשמע דאפילו כ"ש מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל. אתא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא. אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה. ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי וצ"ע עכ"ל. ונ"ל דס"ל דלפי שאמרו בגמ' ח"ש אסור מה"ת דוקא ח"ש דהיינו חצי זית בעינן ויצא לו כן מדאמרינן במנחות (דף נ"ח) ת"ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצת מניין ת"ל כל כו' מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית אני זית מניין ת"ל כל. ופרש"י מאי שיעורא דקאמר כולו ומקצתו ע"כ. וע"ז קאמר דמקצת הוא חצי זית. אלמא דשיעור מקצת דמרבינן בהקטרה מכל הוא חצי זית. וה"נ חצי שיעור דמרבינן מכל חלב הוא מחצית ואינו לוקה מ"מ אלא בפחות מכזית שיהא קרוב להנאה קצת אבל כ"ש שאין נהנה כלל אין מכין איתו מ"מ. וא"כ אינו פסול אפי' מדרבנן ולפ"מ שביארנו בכמה דוכתי בסימן זה דאינו פסול אפילו מדבריהם אלא במקום דאיכא מ"מ. אלא דמסתימת הפוסקים לא משמע כהכס"מ לחלק בחצי שיעור בין כל שהוא ובין כחצי זית ויתבאר במ"א בזה. ועיין רש"י יומא (דף ע"ג) בד"ה חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור כו'. א"כ ש"מ דלא כהכס"מ בזה. וכן מבואר בתוס' פסחים (ד' מ"ד) דחצי זית לאו דוקא אלא מקצת ג"כ. עיי"ש:

ובאחד שאכל כזית ספק חלב ספק שומן. אי הוי פסול דאורייתא או דרבנן או כשר לגמרי. ולהרמב"ם דס"ל כל הספיקות מה"ת מותר וחכמים הוא דאסרום לא הוי אלא פסול מדרבנן. ולהראשונים דס"ל דמדאורייתא לחומרא הוי פסול מדאורייתא. אף דמספיקא לא מלקינן לי' ואנן בר מלקות בעינן מ"מ העבירה יש בו מלקות וספיקו לחומרא, אמנם זה אינו דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ואמרינן דהיתרא אכל וכשר לגמרי כמו בהא דסכ"ג דאם לא ידעינן אם הי' קודם או אח"כ דמוקמינן לי' אחזקתו אמנם בסד"ד אם החתיכה אסורה או מותרות אז גם להרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת. הכא אזלינן לחומרא מדאורייתא לפמש"כ המפרשים דבאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא. והרי כתב בח"ש דסד"ד הוי כמו איקבע איסורא. ולאוקמי אחזקה ג"כ לא שייך בספיקא דדינא דבשביל חזקה לא ישתנה הדין כמבואר בפוסקים אחרונים בזה. וכ"כ להדיא במל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה) דבסד"ד פסול. ולא מוקמינן לי' אחזקי':

ובש"ך יו"ד (סי' ט"ז ס"ק י"ז) כ' ונפ"מ לדידן אי לוקין בפסול לעדות מה"ת עיי"ש ובהגהות רעק"א ז"ל חולק ע"ז דאפילו אי הוי ספקי פסול כמו בפסק חלב דפסול מספק עיי"ש. והנה הש"ך שכ' דפסול מספק ודאי כן. דהתם בספיקא דדינא איירי. אבל מש"כ באכל ספק חלב צריך להיות כשר דאוקי אחזקי' ואולי ספק תלב מספיקא דדינא קאמר. אבל יש לתרץ בפשיטות דאף לפ"מ שביארנו דבסד"ד פסול מ"מ אינו אלא פסול מספק ואם לא מהני עדותן להוציא ממון אבל להחזיק ודאי מהני ואם תפס בעדים לא מפקינן מיני' וא"כ שפיר יש נפ"מ במה שכ' הש"ך שם דנפ"מ בפסול לעדות אי ודאי לוקה. משא"כ בספק. דהא נפ"מ להחזיק ולתפיסה. דבידאי לא מהני. ובספק מהני. ודברי הש"ך נכונים בזה. אמנם מצאתי להשע"מ (סי' ל"ד) שלא ברירא הך מילתא בספק פסול אי מהני להחזיק די"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי:

ועוד נבאר מה דיש להסתפק במי שהי' לו ספק בחתיכה אי חלב או שומן ואכל מספיקא ואח"כ נודע לו שהוא ודאי חלב אי הוי כשגגה ומביא קרבן ע"ז דשב מידיעתו הוא. דאי הוי ידע שהוא ודאי חלב. לא הי' אוכל או דזה לא מיחשב שגגה ואינו מביא קרבן. והנה באשם תלוי אינו מביא אלא במסתפק לאחר שאכל. אבל אי מספקא לי' מעיקרא אינו מביא אשם