אורח משפט טו

ותיפוק לי' דקלב"מ ותי' דנפ"מ לענין לצאת יד"ש. א"ו דבקנס גם לצאת יד"ש פטור. וכ"ה בפסקי ריקנטי סי' תס"א עיי"ש:

ולתרץ דעת החינוך דס"ל דבקנס חייב לצאת יד"ש. דלא תקשה עלי' מהירושלמי. נראה כך. דהנה לכאורה משמע לי דפטור לצאת י"ש. מהא דאמרינן בב"ק (דף ק"ג) מכדי כל היכא דמשתבע לא סגי דלא הודה. מאי אריא נשבע אפי' בלא שבועה נמי. וכתבו תוס' דכיון דהודה בלא תבעו מסתמא בא לצאת יד"ש. וכיון דקיי"ל מודה בקנס פטור. מסתמא בא לצאת יד"ש. ואפ"ה אמרו דפטור. וכ"ז בלא תבעו. אבל בתבעו אין ראי' דבא לצאת יד"ש. ולכן ההוא עובדא דר"ג דהי' בלא תבעו לכן שפיר פטור גם לצאת יד"ש משא"כ החינוך מיירי בתבעו. ועיין בב"ק (דף ק"ו) או אינו המושב זה כפל וכתבו תוס' תימא היכא מ"ל זה כפל. הלא אינו מתחייב כאן אלא בהודאה. כדכתיב והתודו. וכפל לא מתחייב בהודאה. ולהחינוך לק"מ דהרי אשם קרי' רחמנא. וכיון דקיי"ל חטאות ואשמות אין ממשכנין א"כ ה"ה בגזל הגר דאשם קרי' רחמנא וא"כ אין החיוב אלא לצאת יד"ש. ולצי"ש מחייב בכפל. א"ו דס"ל כמש"כ בכתובות. דגם לצי"ש פטור]:

סימן ב. אם רואים וכו' הב"י הביא בשם ב"ה מדרש הנעלם ברות והובא בהר"מ מריקנטי ריש פרשה משפטים. יש מי שדן דין אמת לאמתו ומקבל עליו שכר מהקב"ה דן דין אמת לאמתו ונתפס. כגון דיין מדקדק בדקדוקין לזכות לרשע דתנן ב"ד מכין ועונשין שלא מהתורה כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם והדיין מסתלק עצמו מלהענישו ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכותו מהדין כו' כי הא דאמר עשו סייג לתורה. בדיל דתורכין חיין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ע"כ עיי"ש באריכות. ונראה לי לבאר לפי"ז הפסוק לא תטה משפט אביונך בריבו. דלכאורה האי בריבו מיותר הוא. ובמכילתא מבואר דהאי אביון הוא אביון בתורה ובמצות. דהוא רשע. וזהו שאמר לא תטה משפט אביונך בריבו שיש לו עם זולתו. אבל לפעמים אתה מטה משפט להענישו שלא מן הדין לעשות סייג לתורה וזה נכון. ובזה יש לבאר הא שאמר בסנהדרין (דף מ"ו) אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. דהא כתיב לא תטה משפט אביונך בריבו אפילו הוא אביון במצות. וזה שלא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. דברים שבינו לזולתו אין להטות משפט. משא"כ באיסורין מותר כדי לעשות סייג וגם יש לומר הא דכתיב אביונך. ולא כתיב לא תטה משפט אביון. וביארנו בסי' ל"ד דמיירי בראה דבר ערוה דמותר לשנאותו כמבואר בפסחים (דף קי"ג] בהא דתראה חמור שונאך שהוא לבדו שונא לו. וה"נ אביונך שאתה לבדך יודע שהוא אביון במצות. ואו לא שייך סייג לתורה. שלא יהיו העם פרוצין מאחר דלאו כו"ע ידעו. וזהו שאומר לא תטה משפט אביונך. שאתה לבדך יודע. אבל אם כו"ע ידעי מותר להטותו. וגם בריבו אין אתה רשאי אלא באיסור לבד. והא דב"ק (דף צ"ו) גזלנא עתיקא ובעי למיקנסא וכן בשאר דוכתא. דקנסינן גם בממון הוא מדרבנן לבד. או דבממון מילתא דפשיטא הוא. דהפקר ב"ד הפקר למיגדר מילתא:

ועיין ברש"י סנהדרין (דף מ"ו) שכתב שב"ד מותרין להיות מכין וכו' משמע דחיובא ליכא. וי"ל מנ"ל לרש"י זה וי"ל כמו דאמרינן בסוטה (דף ג) וקנא את אשתו רשות. דברי ר' ישמעאל וכו' מ"ט דר"י סבר לה כהאי תנא דתניא ראב"י אומר דלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ור"ע קינוי אחרינא כתיב אלמא דדבר איסור שמצינו יוצא מכללו אינו אלא רשות. כ"ז דלא מצינו לחיובא. וכן משמע בפסחים (דף קיג) שם מהא דמותר לשנאותו וא"כ הכי נמי מאחר דכתיב לא תטה משפט. ומצינו היתר לעשות סייג לתורה. אין לך בו אלא חידושו. שיצא מכלל איסור ומותר. אבל לא שיהא חיוב בדבר. אבל בהריקנטי הנ"ל מבואר שחוב גם כן:

ובזה אפשר לבאר הא דמבואר בספרי פ' שופטים. לא תטה משפט בממון לא תכיר פנים בדין שאין לו ביאור כלל. ולהנ"ל יש לומר לא תטה משפט בממון לא תכיר פנים בדין להעמיד לרשע עפי"ד במילתא דאיסורא. דאף שבממון לא תטה משפט. אבל באיסורא להכות ולענוש אתה מטה משפט. ולא תכיר פנים כדי לעשות סייג. וזה נכון. וזה אפשר לומר צדק צדק תרדוף. אחר לממון ואחד לאיסור. שזהו הצדק לעשות סייג גם כן. וי"ל דלכך נאמר בפ' יתרו אנשי חיל שהוא כדי לעשות סייג. ולכך כתיב מקודם. וכן כתיב ויבחר אנשי חיל כי הוא העיקר להמחמנים אז:

עוד שם אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. סייג שלו נין ונכד עצור ועזוב הוא בעוה"ז ובעוה"ב. מעבירים ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לעוה"ב לאדם. כי הא דאמר עשו סייג לתורה. בדיל דתורכין חיין בהאי עלמא. ובעלמא דאתי ג"כ. ובזה יתבאר היטב הא דאיתא ביחזקאל (כב ל) ואבקש מהם איש גודר גדר וכו' ותרגם בתרגום שם לאתבע מנהון קדמי גבר דלי' עובדין טבין וכו' הרי דעל גודר גדר מתרגם עובדין טבין והוא תמוה. ולהנ"ל מבואר היטב דגודר גדר שעושה סייג ממילא אית לי' עובדין טבין גם כן. ושם (יג) ולא עליתם בפרצות ותגדרו גדר ותרגם בת"י לא קמתין תרעתא ולא עבדתון לכון עובדין טבין למבעי על בית ישראל וכו' הרי דתרגם על גדר עובדין טבין. ועיין (ב"ב דף ח') רבנן לא צריכא נטירותא. וכו' עיי"ש בזה. וזהו ביאור המדרש (רות ב). וגדרה אלו סנהדרין שהי' גודרין עמו בד"ח (ובב"ב דף צא) וגדרה אלו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל:

בטור כתב בשם הרמב"ם ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והוא מהש"ס במס' סנהדרין (דף מ"ו) וכתב הט"ז דמזה מבואר דדבר המפורש בתורה אין כח בידי חכמים לאסור ע"ש. וכבר כתבו מפרשים שכן מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"ד) ע"ש. וכן משמע מתוס' פסחים (דף ע"ד). ד"ה כבולעו כך פולטו. שכתבו ואע"ג דבעי למישרי הכא בפסח לכתחילה. אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד. גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו ע"כ. והיינו כיון דמפורש בתורה לא החמירו. ובזה ניחא הא דאיתא בתוספתא פ"ח דב"ק אעפ"י שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בכור בעל מום ל' יום. ואם הי' תם אפילו עשרה שנים. ומה אני מקיים לא תראה את שור אחיך. או את שיו נדחים. במדברות שביהודא. במדברות שבספר גימייאק. והקשה במג"א שם דהא דאין מגדלין בא"י תקנת חכמים הוא. ומאי פריך מקרא. ותי' כיון דקרא לא חייש לפסידא דא"י למה תיקנו חכמים. אבל לפי"מ שנתבאר ניחא. דהכי פריך כיון דמפורש בקרא איך החמירו חכמים. וכ"מ בירושלמי דסוטה (פ"ג ה"ז) דקאמר התם. כהנת מותרת לצאת חו"ל מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנות כו' ותהא בכלל גזירה ולא תצא. אם אומר את כן נמצאת מדתה פ' טומאות. (פי' וע"כ לא גזרו עליהן משום דמפורש בתורה) וכן משמע מהרמב"ם פ"ט מהל' יסודי התורה ה"א. וכן הוא להדיא בשיטה כתובות (דף ל"ד) בזה. עיי"ש. וכ"כ המאירי בפ"ק דמגילה דלהכי לא גזרו על