אורח משפט קמח

הרמב"ן שם כתבו דלוקין על זה וכ"ה ברמב"ם בפ"ז מה' ע"ז בזה ועי' תוס' ע"ז (ד' י"ב) דחקרו אי לוקין אשלא כדרך הנאתן בתקרובת ע"ז ואף דכתיב אכילה דברי קבלה הוא ע"ש בזה משמע דאיכא מלקות על זה ונ"מ לדידן בפסול לעדות אי הוי דאוריי' או דרבנן:

[ובכו"פ סי' פ"ז הקשה למה לי קרא בע"ז (דף כ"ט) לאסור יין נסך מישתו יין נסיכם ותקרובת עכו"ם מזבחי מתים ותיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה דאין לך תועבה יותר מזה ונשאר בצ"ע עיי"ש. ולהרמב"ם רמב"ן דלוקין על יין נסך ותקרובת עכו"ם מיושב בפשיטות דמלא תאכל כל תועבה אין לוקין על לאו שבכללות כמוש"כ המזרחי משא"כ השתא דילפי' מישתו יין נסכים ומזבחי מתים לוקין גם כן]:

ובספר דברי אמת בענין דברי סופרים כ' ראי' להרמב"ם מהא דמבואר בהוריות (דף י"א) דשותה יין נסך הוי מומר וא"כ פסול לעדות ובעדות אינו פסול אלא בלאו שיש בו מלקות ע"ש. ואין זה ראי' כלל דהרי התם בהלהכעיס מיירי ומבואר ברמב"ם דאסור להצילו דליכא בי' משום לא תעמד ע"ד רעך דאפיקורוס הוא וא"כ אינו בכלל אחיו כמבואר בע"ז (דף כ"ו) דלהכעיס לאו בכלל אחיך הוא וא"כ בלאו הכי פסיל לעדות משום דלאו אחיו הוא כמבואר בב"ק (דף פ"ח) דהיכא דלאו אחיך הוא פסול לעדות וע"כ מבואר בסי' זה דאפיקורוס פחות מעכו"ם ופסילים לעדות. ולהדיא מבואר בת"ש ופמ"ג יו"ד סי' ב' דלא בעינן לאו שיש בו מלקות בזה והוא מה"ט דכתיבנא בזה:

ולפי"ז יש לחקור בכהן שאכל נבלה אם פסיל לעדות לפי"מ דמבואר במנחות (דף מ"ה) נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים וכו' איצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו נבילה נמי אכלי קמ"ל וזהו חידש לן יחזקאל ועד דאתא יחזקאל לא ידענו אלא מהילכתא וכדאמרי' בסנהדרין (דף ס"ב) ועוד דוכתי עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא הילכתא ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא. וכיון דבכהנים לא הוי אלא הלל"מ ואין לוקין על הלל"מ וא"כ אינו פסול מדאורייתא אלא מדרבנן. ומסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ל דהילכתא הוא כמו גילוי מילתא דהכל בכלל לא תאכלו כל נבילה וא"כ גם הכהנים לוקין ע"ז ופסולין לעדות. וכיוצא בזה כ' הר"ן פ' כלל גדול במעביר ד"א בר"ה דמהלל"מ לא היו עונשין אלא מאחר דהוא בכלל הוצאה עונשין ע"ז. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' בב"ק דף מ"א) ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתיב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה וק"ט דילמא איצטריך לכהנים דמהל"מ אין לוקין על נבילה. ואתא לא יאכל את בשרו לאסור לכהנים ולוקין גם כן. א"ו דבלא"ה לוקין על נבילה [אלא דבלא"ה ק"ל שם לר"י דס"ל ביומא (דף ל"ו) דנבילה הוי נל"ע. א"כ דילמא אתא לא יאכל את בשרו שיהא לוקה גם כן ומנ"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וצ"ל דהעיקר כתי' הש"ס דאת בשרו אע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור ובזה י"ל כמה קושיות ואין כאן מקומו בזה.]:

וי"ל מהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן שבעה זכר למקדש ופריך למאן כו' אי לרבנן הלכתא גמירי לה. ומתרץ ערבה דל"ל עיקר מה"ת בגבולין לא עבדינן שבעה ואמאי לימא לרבנן ואפילו אי הלכתא גמירי לה מ"מ קיל מדאורייתא ומבואר מזה דהלמ"מ הוי שוה לדאורייתא. והא דפריך במועד קטן (דף ג') בתוס' שבועות דהלמ"מ מקראי נפקא מבחריש ובקציר תשבות ולא מתרץ דאיצטרך לעשה ג"כ. דזה אינו דא"כ הלכתא ל"ל משא"כ בנזיר שפיר איצטריך הלכתא לרעיי' כמבואר בבכורות (דף ט"ז) ובנזיר לא הובא הצריכותא וזה ברור:

הש"ך כתב דהא דעבר עבירה שיש בו מלקות פסיל לעדות לאו דוקא בהתרו. אלא אפילו לא התרו כל שיש על איסור זה מלקות אם הי' מתרין בו פסול לעדות וראי' לזה נ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) מומר להכעיס אביי אמר פסיל דהו"ל רשע ואל תשת רשע עד ורבא אמר כשר דרשע דחמס בעינן והרמב"ם (פ"י מהלכות עדות) כתב דחייבי מלקות פסולין משום אל תשת רשע עד ומי שמחויב מלקות נקרא רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וחייבי מיתה מדכתיב רשע למות ול"ל כ"ז ואמאי הי' הו"א דכשר תיפוק לי' דאינו אחיך מדאמרינן במס' מכות ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך מכלל דקודם לכן אינו אחיך. וכ"ש חייבי מיתות והוא כמו דאמרינן בחולין (דף מ"א) התרו בו מאי א"ל כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ומומר לאו אחיך הוא כמבואר ביו"ד סי' רנ"א ובב"ק (דף פ"ח) מבואר דאינו כשר לעדות אלא אם הוא אחיך מדפריך שם אלא מעתה לרבנן יהי' עבד כשר לעדות עד שקר ענה באחיו ע"ש א"ו דאפי' בלא התרו בו פסול לעדות ומשו"ה הוצרך לומר משום דהוי רשע דלרבא כשר דרשע דחמס בעינן אלא דלפי"ז י"ל מנלי' להרמב"ם דאפילו בלא התרו הוי רשע הא מהא דמייתי אם בן הכות הרשע ואשר הוא רשע למות אינו אלא בהתראה אבל שלא בהתראה לא הוי רשע:

ואפשר לומר דהא והי' אם בן הכות הרשע מוקי בריש מכות לעדים זוממין וקיי"ל דעדים זוממין אין צריכים התראה כמבואר בכתובות (דף ל"ג) אלמא דגם בלא התראה הוי רשע וא"כ כ"ש למחוייבי מיתות ב"ד ופירוש הרמב"ם כך הוא שכתב שם איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות שהרי התורה קורא למחוייב מלקות רשע שנאמר והי' אם בן הכות הרשע א"כ ממילא ידעינן גם בעלמא כן. והדר מסיים ואצ"ל מחוייב מיתות ב"ד שהוא פסול כאן כתב מחייבי מיתות ב"ד ולא כתב עבירה שחייבין עלי' מיתות ב"ד משום דאין זה ראי' מאשר הוא רשע למות בפ' מסעי דשם מיירי בהתראה גם כן לכך כתב ואצ"ל מחוייבי מיתות ב"ד באמת שהוא רשע משום שנאמר אשר הוא רשע למות וזה דמחוייבי מיתות ב"ד ולא התרו לא הוצרך לכותבו כלל דכ"ש הוא מחייבי מלקיות אלא דנקט מחוייבי מיתות ב"ד באמת משום דמצינו בהם רשע ג"כ:

אם עבר להכעיס זהו כאביי בפ' זה בורר דלא בעינן רשע דחמס. בתוס' בכורות (דף ל"ו) ורא"ש שם מבואר דאנן קיי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת והא דלהכעיס פסול לעדות הוא משום אל תשת רשע עד וא"כ בעינן דוקא שהוא מומר בדבר שיש בו מלקות משא"כ אם אין בו מלקות דאינו בכלל אשר הוא רשע למות אינו פסול אלא מדרבנן כמש"כ הרמ"א. וכן אם הוא להכעיס בעשה אינו נפסל וזהו כרשב"א בטור יו"ד (סימן ב') דמומר לדבר אחד אינו מומר לכה"ת. משא"כ לדעת הר"ן ביו"ד שם (ס"ה וסי' קנ"ח) דהוי מומר לכה"ת א"כ גם בעשה ולאו שאין בו מלקות פסול מדאורייתא דהוי כגוי וכל שמונח לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ולוקח האיסור הוי כגוי כמוש"כ הר"ן. ולדעת המג"א (בסי' ל"ט ס"ק ג') מבואר דזהו כשעושה כמה פעמים כן עיי"ש:

כתב הפמ"ג ביו"ד (סימן ב') ק"ל דכאן פסק המחבר בס"ב מומר להכעיס הוי מימר לכה"ת כדמוכח בדוכתי טובא בהר"מ ז"ל א"כ איך כתב בח"מ (סי' ל"ד ס"ב) עבר עבירה שיש בה מלקות בין להכעיס או לתיאבון פסול לעדות ואיך כללם יחד דלהכעיס אף שאין בו מלקות כמו מ"ע שופר סוכה תפילין וכדומה. דינו כע"ג ופסול מה"ת ע"כ. ודברי המחבר נכונים עפמש"כ הבכור שור במס' ע"ז (דף כ"ו) דלהכעיס דפליגי בסנהדרין (דף כ"ז) אי כשר לעדות. הוא היכא דאיכא איסורא והיתרא ולא קפיד בין האי להאי. אבל לא להכעיס גמור עיי"ש. וכ"כ בספר אמרות טהורות להרמ"ע מפאנו ז"ל. וא"כ המחבר דקאי לפסוק כאביי שם בסנהדרין דלהכעיס פסול לעדות הא מיירי בלא