אורח משפט קמה

בעי תחילתו וסופו בכשרות. או דילמא שאני התם דגוף הדבר הוי דרבנן משא"כ הכא דגוף הדבר הוי דאורייתא אלא דבדרבנן הוי בעדים. ומצאתי בהג"ה אשרי פ' שבועות העדות (סי' ט"ו) וז"ל וגבי בני העיר שנגנב להם ס"ת דאין דנין אותן בדייני אותה העיר ופריך וליסלקו בי תרי ולידיינו אע"ג דאין תחילתו בכשרות אין לדמות פסול מחמת שנוגעים בעדות פסול דקירבה או לשאר פסולי עדות מה"ת ע"כ. הרי להדיא דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אלא בפסולי עדות מה"ת ולא בפסולי עדות דרבנן וזה נכון:

אמנם צל"ע מהא דבתוספתא סנהדרין פרק חמישי הי' יודע עדות כשהיה סוחר שביעית ואח"כ חזר פסיל הי' יודע עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ונעשה סוחר שביעית וחזר בו כשר הואיל ותחילת וסופו בכשרות ע"כ. והרי סוחרי שביעית כתבו התוס' בר"ה (דף כ"ב) ובסנהדרין (דף כ"ד) דאינו אלא פסולי דרבנן. והנה בתוספתא משמע דקאי אסוחרי שביעית דמתני' דמיירי בפסול דרבנן ואפי"ה בעי' תחילתו וסופו בכשרות ועוד להסוברים דקרובי אישו' אינו אלא מדרבנן. וא"כ אמאי בהי' יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו. לא משום דבעי תחילתו וסופו בכשרות בב"ב (דף קכ"ח) הא בדרבנן לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות א"ו דגם בדרבנן בעינן תחילתו וסופו בכשרות:

וכן משמע מהא דכתבו התוס' בכתובות (דף י"ח) ת"ר אינן נאמנין לפוסלו דר"מ וחכ"א נאמנים בשלמא רבנן כי טעמייהו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא ר"מ מאי טעמי' בשלמא פסולי עדות מלוה גופי' מעיקרא מידק דייק ומיחתים. ולרבנן אפילו מלוה ע"פ לא הוי בעינן תחילתו וסופו בכשרות. והרי פסולי עדות כתב רש"י משחק בקוביא וכ' הרא"ה וכשעשה תשובה דאז בדרבנן משים עצמו רשע וא"כ אמאי לא הוי מלוה ע"פ הא בדרבנן לא הוי תחילתו וסופו בכשרות א"ו דגם בדרבנן בעי' תחילתו וסופו בכשרות לכן הדבר צריך בירור:

והרי"ף פ"ג דסנהדרין הביא ראי' דבעדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וז"ל ותנן נמי בהדיא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אלמא כל היכא דפסולים מעיקרא אע"ג דהשתא כשרים נינהו לא מקבלין סהדותא בההיא סהדותא הואיל ומעיקרא כד איתמסר להון ההיא עדות לאו בני עדות הוי ע"כ. אלמא דפסילי עדות היינו ועכשיו כשרים. ולרש"י דזהו משחק בקוביא ומבואר דגם פסול דרבנן בעיא תחילתו בכשרות:

ויותר נ"ל דתיבת "מה"ת" שכ' בהג"ה אשרי מאחר דבתוס' שם (דף ל"ג) נאמר כל הגהת אשרי ושם ליתא לתיבת מה"ת אלא ז"ל אין לדמות פסיל דמחמת שנוגעין בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולי עדות. ולדידהו י"ל דאין חילוק בין פסולי דאורייתא לפסולי דרבנן. גם הג"ה אשרי ס"ל כן ומה"ת לאו דוקא. ובהיות כן ליתא למש"כ בתשובת עבה"ג (סי' מ"ו) שהוציא מזה דהג"ה אשרי ס"ל דקרובי אישות מה"ת דלפמש"כ אין ראי' מזה דתיבת מה"ת לאו דוקא. וכן יש ראי' מהא שכתב רש"י בגיטין (דף ט') דעכו"ם פסול לעדות מדרבנן וכמבואר בירושלמי פ"ק דשבת. וכמבואר בתוספתא פ"ג דסנהדרין דעכו"ם שנתגייר פסול משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות:

סעיף ט"ז רמ"א קרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח וגם הנרצח עצמו יכול להעיד כמו שהובא בסמ"ע. ולענ"ד מבואר כן להדיא בספרי זוטא הובא בילקוט פ' מסעי. מכה נפש לפי עדים מניין שאף הגולה לפי עדים ת"ל מכה לפי עדים. דיני גלות ודיני מלקות מניין ת"ל כל מכה נפש לפי עדים. עד שהוא כשר להעיד. מניין אף עד שאינו כשר להעיד ת"ל עד ועד לרבות בע"ד [ושמה הגהתי דצ"ל דיני מלקות לבד מאחר דכבר אמר מניין אף הגולה לפי עדים] ומלקות ידעינן מכל מכה דהוא בחובל בחברו שאין בו שוה פרוטה דלוקה והדר קאמר אף אינו כשר להעיד דהי' קרוב הנרצח והגולה והמוכה וכן הבע"ד עצמו ג"כ מהימן בזה. וכן פי' סוף הספרי הנ"ל בזית רענן דקאי על קרובי הנרצח והרוצח וא"כ מבואר דגם במלקות כן דהרי קאי אדלעיל דמרבינן מלקות מכל מכה ושפיר למד הרמ"א דקרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מביה"כ והוא דומיא דמלקות. ובסמ"ע כתב דמורם קיצר משום דאינו נוהג דיני מיתה ומלקות. ומיהו גם בזמן הזה נפ"מ לפוסלו לעדות דמהימני מאחר דאינו נוגע זה לקרובים וכשרים להעיד על זה גם כן:

סימן לד סעיף א' רשע פסול לעדות ואפילו עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסיר לו להעיד עמו אעפ"י שהיא עדות אמת. הרמב"ם (בפ"י מהלכות עדות ה"א) מסיים על זה. שנאמר אל תשת ידך עם רשע. וכתב הכסף משנה בפרק שבועת העדות (דף ל') מניין לעד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. כו' וצ"ע אמאי לא מייתי רבינו מהיכא דמייתי לי' בגמ' דהיינו מדבר שקר תרחק עכ"ד. ובטור כתב ג"כ כלשון הרמב"ם שהשית ידו עם רשע ותמה שם הב"י כמו שתמה בכס"מ ונשאר ג"כ בצ"ע. ונראה דבתוספתא פ"ה דשבועות איתא הי' טוענו מנה עפ"י עד אחר וכפר בו לא יאמר לאחד בא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזילה מתחת ידו, ת"ל אל תשת ידך עם רשע ומפרש שרוצה ליקח עוד אחד לצרף להעד האמת שיש לו דבזה אסור משום אל תשת ידך עם רשע דונעידנו אין הכוונה שהבע"ד יעיד אלא הפי' שאם תעשה כן יהי' לי עדות. וכהתוספתא כן הוא במכילתא (סי' קצ"ז) וא"כ ה"ה שהעד אינו רשאי לעשות כן. משום אל תשת ידך עם רשע והרמב"ם עדיפא מזה נקט דאיכא גם לא תעשה. וגם הברייתא דשבועות ס"ל הך דרשא. אלא משום דקחשיב עוד דברים דאיכא משום מדבר שקר תרחק. נקט נמי דבר זה אף דבזה איכא גם ל"ת. וכמוש"כ התוס' בשבועות שם ד"ה ורואה דדרך הש"ס בכמה דוכתי כן:

הש"ך כתב שצע"ג בדין זה. שהוא רחיק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד וכתב שני תירוצים ע"ז והעיקר כתירוץ השני מאחר דשלשה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כל העדות אף שנשארו שני עדים כשרים דגזה"כ הוא. א"כ ה"נ אעפ"י שהענין אמת גזה"כ הוא כיון שיש עד פסול בטלה העדות ואסור להעיד עמו ועיין תוס' גיטין (דף ד') ד"ה מודה דאעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר וכן הכנה"ג העתיק רק תירוץ השני שבש"ך:

ונ"ל שיוצא לו להרמב"ם וכן רש"י בשבועות (דף ל) כן מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ג) אר"י א"ר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן תניא נ"ה כך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהן. ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעין מי יושב עמהן. ופרש"י בד"ה אא"כ יודעין מי חותם עמהן שמא יחתמו עמהן עד פסול ומבטל עדות כולם ונמצאו בושין ע"כ. וא"כ ביודע מתחילה דהוא פסול שאין להעיד עמו. ומבואר בתנא דבי אלי'. (פ' כ"ט) לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכו' וכן אם אומר אדם לחברו פלוני חברי חייב לי מאתים זוז והרי יש לי עד אחד ותצטרף עמו וטול אתה מנה אמר לו כך מודיע אני לך שאפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב שבכל העולם כלו בשעה אחת אין אני מבקש בשביל להעיד שקר ואיך אתה אומר לי כך. וכן אנשי ירושלים הי' עושין כן כו' ואין חותמין על הגט עד שיודעין מי הוא שיחתום עמהן. [דשטר נמי קרי גט כמוש"כ התוס' ריש גיטין] אמר ר' נתן והלא עד זומם הוא זה ועד רשע הוא זה, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא ללמדך על הגזלנין ועל החמסנין שפסולי עדות הן. ופירשו המפרשים