אורח משפט קמג

כי שחת עמך הי' תופס בלוחות ולא הי' מאמין שחטאו ישראל אמר אם איני רואה איני מאמין וכו'. אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא הי' משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך. אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה ע"כ. והוא מבואר דאף מן נאמן מאחר שאינו אלא עד אחד לא מהני אף דלא שייך הטעם של הפוסקים שם מ"מ אינו אלא ללמד בעלמא שעדות עד אחר לא מהני אפילו אם הוא מוחזק לנאמן גם כן:

רמ"א ויש אומרים דקרובי האם אינן פסולין אלא מדרבנן השב יעקב (סי' כ"א) כתב דקידושי כסף בפני קרובי אם אינן קידושין דאי קידושי כסף דאורייתא להרמב"ם גם קרובי האם פסולין דאורייתא. ואי תרווייהו דרבנן אמרינן ממנ"פ דאי אזלת בתר דאורייתא והעדות כשרים. הא מדאורייתא לא מהני קידושי כסף. ואי בתר דרבנן דמהני קידושי כסף הא לא מהני משום דמדרבנן העדים פסולין והוי כמו קידושי דרבנן בפני עדים פסולין דרבנן באהע"ז (סי' מ"ב) ועיין ברא"ש ברכות (פ"ג סי' י"ג). וא"ת מ"ש מהא דאמרינן לקמן (דף מ"ת) ולהוציא את אחרים עד שיאכל כזית דגן והשיעור כזית אינו אלא מדרבנן ואפי"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. וא"כ באשה נמי אעפ"י שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שמחוייבין מה"ת. י"ל דל"ד דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה. אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה. לפיכך כשאכל כזית אעפ"י שלא נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה ע"כ והוא ג"כ כסברא הנ"ל דאי אזלינן בתר דאורייתא הא גם אי לא אכל כלום מוציא. ואי בתר דרבנן אזלינן דאמרו שאינו מוציא עד שיהנה הוא הא מדרבנן הוי בר חיובא בכזית ג"כ] והגאון רע"א בתשובה (סי' צ"ד) השיג על זה. והא דמייתי ראי' בפסחים (דף ז') דלבתר איסורא לא מצי מבטל מהא דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה לא הוי קידושין אף דחיטי קורדנייתא חמץ דרבנן וה"ה בשש דמדרבנן הוא דאינו ברשותו. ולהשב יעקב הנ"ל מאי ראי' היא זו הא י"ל דשאני מקדש בחיטי קורדנייתא דאינן אלא קידושי דרבנן בתורת כסף. וא"כ אמרינן ממנ"פ דהא מדרבנן איסורי הנאה נינהו. משא"כ לענין ביטול דאורייתא שפיר נוכל לומר דברשותו היא עיי"ש בזה. וכן נ"ל מהא דבירושלמי קידושין (פ"א ה"א) כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה וכו' הא באיסור הניי' מדבריהם מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על רב. דרב אמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה ולא כלום ע"כ. ולהשב יעקב מאי פליגי הא קידושי שטר גם להרמב"ם דאורייתא כמבואר בפ"ג מהל' אישות והביאו הש"ך בסימן זה. וא"כ שאני הא דרב דהמקדש בחמץ הוי קידושי כסף מדרבנן ומדרבנן הא הוי איסור הנאה ואינו שוה כלום משא"כ באיסור הנאה דרבנן דשטר נהי דמדרבנן אסיר מ"מ מדאורייתא אין איסור ולכך הוי קידושין:

ומתחילה הי' נראה לומר הגם דמצינו סברא זו דממנ"פ כמו במקדש בפסולי דרבנן קידושין דרבנן באע"ז (סימן מ"ב) ובתוס' חולין (דף ע"ג) והובא לקמן (סי' שי"ג) עיי"ש בזה. מ"מ הרמב"ם לא ס"ל זה. מהא דמבואר דעתו (פט"ו מהל' מאכלות אסורות) דחמץ איסורו במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ואף דגם לאחר הפסח אסור מדרבנן כתב הר"ן ז"ל בפ"ב דפסחים. מ"מ כיון דמדאורייתא הוי דשיל"מ. דמדאורייתא מותר לאחר הפסח. וא"כ כשאסרו משום קנסא לאחר הפסח לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו. וע"ז כתב הר"ן ולא נהירא. שאילו הי' מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא. יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא. שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר. וכיון שהם אסרו לאח"ז אין ראוי שיחמור עליו חומרא זו בתוך זמנו ע"כ. ולהנ"ל בלא"ה קשה דנימא ממנ"פ. אי ניזל בתר דאורייתא שמותר לאחה"פ. הא מדאורייתא גם דשיל"מ בטל. ואי ניזל בתר דרבנן דהחמירו ביל"מ. הא מדרבנן אסיר לאחה"פ ואין לו מתירין, אלא ודאי דמחלקינן דמתחילה החומרא דדשיל"מ הגם דהוא מדרבנן נעשה כדאורייתא. ומדאורייתא הא יש לו מתירין לאחר הפסח וליכא ממנ"פ. ולכך להרמב"ם לשיטתו מייתי שפיר מדרב גידל דחמץ דרבנן אינו ברשותו. ומקשה שפיר אשטר. וא"כ גם דינו של הש"י הנ"ל ליתא לרמב"ם עצמו דלא ס"ל דאמרינן ממנ"פ. אך מצאתי למהרי"ט (ח"ב סי"א) שתירץ קושיית הר"ן בפסחים באופן אחר. ולדבריו גם הקושיא זו דממנ"פ ג"כ ניחא. עיי"ש בדבריו:

אבל השגת הגרע"א ז"ל אין זה השנה. דבאמת תמוה לכאורה מאי ראי' מקידושין שאני קידושין מאחר דרבנן אסרוהו לא יהיב לה מידי. אבל לענין ביטול מאחר דמדאורייתא מותר בהנאה שפיר י"ל דמהני. וביותר לפמש"כ רש"י דאיך אתי איסור דרבנן ומפקע קידושין דאורייתא דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו וא"כ אין ראי' לביטול. ויש לומר עפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (דף ע"ב) דבתקרובת עכו"ם אי הוי דרבנן אמרינן מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קטבח. ובחולין בעזרה אי הוי דרבנן לא אמרינן לאו דמרי' קטבח. אלא אי הוי דאורייתא דבתקרובת שהחמירו בכל הנאות אפילו לקידושין. ע"כ אפילו אי הוי דרבנן לאו דמרי' הוי משא"כ בחולין בעזרה אי הוי דרבנן מהני בקידושין לכן הוי דמרי' עיי"ש. וברשב"א קידושין (דף נ"ח) דיש מקומות שהחמירו שיהא כדאורייתא ויש מקומות שלא החמירו כ"כ. ומעתה יבוא על נכון דמשני כיון דאיסורא דרבנן עליו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל ומייתי ראי' דלא הוי ברשותי' בשביל איסור הנאה דרבנן מהא דאמר רב גידל אר"ח בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין. וא"כ כיון שהחמירו בכל הנאות אפילו לקידושין וצ"ל משים חומרא דחמץ עיין ברשב"א קידושין (דף נ"ח) וא"כ לא הוי דמרי'. וא"כ לאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל וע"ז בא רש"י והקשה דלמה באמת החמירו כ"כ לקידושין לאפקועי קידושי תורה (עיין תוס' חולין דף ד' דבקידושין הקילו משום מצוה עיי"ש) ותי' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשום חומרא דחמץ ראו להחמיר בכל הנאות שבעולם. אפילו לענין קידושין וא"כ לא הוי דמרי' ואינו ברשותו לבטל ג"כ:

ומהשתא ניחא שפיר קושיית הגרע"א ז"ל דמייתי מרב גידל דאפילו לקידושין ג"כ החמירו וא"כ שאסור בכל דבר א"כ לא הוי ברשותו ולא מצי לבטל ג"כ. ומיושב שפיר הא שהקשה מאי מייתי ראי' מרב גידל דפשיטא דאסור בהנאה כדאיתא בפסחים (דף כ"א) ולהנ"ל ניחא דעיקר הראי' מהא דהחמירו בקידושין ג"כ:

**(מבן המחבר בדו"ח להגאון רע"א ז"ל נסתפק בדעת רש"י בב"מ (דף מ"ח) בד"ה קאי באבל וכו', שכתב שם רש"י הנ"מ בין ר"ל ובין ר"י דלר"י דמדאורייתא קנה הוי כדידי' ויכול לקדש בו ולר"ל לא הוי קידושין ונסתפק הגרע"א ז"ל בכוונת רש"י אי הפי' דהלוקח יכול לקדש בהחפץ או המוכר בהדמי' והעלה דהלוקח אינו יכול לקדש בהחפץ כיון דהמוכר יכול לחזור מתקחז"ל הויא כמו אינו ברשותו. והפנ"י כתב בפשיטות דהמוכר בדמי המקח יכול לקדש. וכן נסתפק במחנה אפרים בה' מכירה (סי' כ') ושוב ראיתי לאאמו"ר הגאון הכ"מ בתשובה שהאריך שם בזה. והעלה שם להלכה דדוקא המוכר יכול לקדש ולא הלוקח והביא תשובת הרשב"א שכתב בח"ה (שאלה מ"י) מפורש דהחפץ הוי ללוקח)**