אורח משפט קמב

שפיר ע"י שליח סתמא ולא בשכר דבישראל דאין שליח לד"ע וכדילפינן בקידושין (דף מ"ג) מהוא ולא שולחו וטביחה ומכירה הוי ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולכן פטור מדיני אדם משום דדברי הרב וכו' ואינו חייב אלא בד"ש ומשום האי סברא דדברי הרב וכו' הי' צריך להיות פטור גם מדיני שמים. וכדאמרינן בר"פ הכונס (דף נ"ו) מהו דתימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וא"כ השתא דחייב בד"ש אינו אלא בשוכר דקרוב שהלה ישמע לו. אבל לא בחנם. והוא כהת"ק בקידושין דבלא שוכר אינו חייב אלא בדיני זוטא. אבל אינו בכלל אדרשנו שיהא חייב בדינא רבה כמו שעשה הוא המעשה של הרוצח. אלא בשוכר להרוג את אחרים שאז בכלל אדרשנו וה"נ בשוכר להעיד שקר אינו חייב בדינא רבה לשלם שיהא מחשב כמו שהעיד בעצמו אלא בשכר דוקא ואז חייב בד"ש ואינו נפטר עד שישלם כמבואר בתוספתא פ"ג דשבועות רי"א ד' דברים העושה אותן פטור העושה אותן מהדין ואין מוחלין לו מן השמים עד שישלם אבל בלא שכר פטור:

ואעידה לך עד נאמן ע"ז שכאשר ביארנו המדרש כן הוא. הוא הרמב"ם ז"ל. וז"ל שם (בפ"ב בהל' רוצח ה"א) הנ"ל כל ההורג חברו בידו כו' הואיל והרגו. מ"מ בעצמו ה"ז נהרג בב"ד. ושם בהלכה ב' כתב. אבל השוכר להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חי' וכן ההרג כו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה כו' מיד כל חי' אדרשנו זה המוסר חברו לפני חי' לטרפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש אח נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. וא"כ מבואר להדיא שפי' דברי המ"ר הכל על ישראל ומבואר כל דברי הרמב"ם ז"ל במ"ר. וכמוש"כ בזה. וא"כ הרי מבואר ברמב"ם ומקומו מהמדרש דדוקא בשכר חייב בר"ש. וכן כתב המל"מ שם. מהא דנקט הרמב"ם ז"ל עבדיו דהיינו דומיא דשכר אבל בלא שכר פטור:

ובזה יאירו דברי הרמב"ם (בפ"ט מה' מלכים הלכה ד') שכ' וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי. או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג כו' משא"כ בישראל עכ"ל. והנה הא דנהרג על עוברין מבואר בסנהדרין (דף נ"ז) דיליף מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך אבל הא דאם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב ומת לא כתבו המפרשים מנין הוציא זה. ולפ"מ שביארנו א"ש. והכלל בזה הוא דכל שחייב ישראל בד"ש ב"נ נהרג עליו ולכן כיון דמבואר במדרש דכפתו ונתנו לפני ארי ישראל חייב בד"ש בן נח נהרג עליו. ומזה ראי' ג"כ דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דדרש במדרש מיד כל חי' זה המוסר לפני חי' דמיירי בישראל ולא בב"נ. דאי מיירי בב"נ א"כ טפי הו"ל להרמב"ם לאתויי הכא בבן נח הך שנאמר ולא בישראל וכן אם הרג טריפה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח ה"ח) דההורג טריפה פטור מדיני אדם. משמע דבד"ש חייב. לכן בן נח נהרג עליו וכן בהניחו ברעב עד שמת כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' רוצח הלכה י') אבל הכופה את חברו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או חמה לבוא בכל אלו אין ממיתין אותו וה"ה רוצח. אבל דורש דמים דורש ממנו דם עכ"ל. והיינו משום דדמי לכפתו ונתנו לפני ארי דהוא בכלל מיד כל חי' אדרשנו וכל הני מילי איתמרו בהדי הדדי בסנהדרין (דף ע"ז) וכתב רש"י שם דזה גרמא ואין דינן מסור לב"ד אלא לשמים. ולכן בן נח נהרג עליו. וכן היכול להציל את הרודף באחד מאיבריו ולא הציל והרגו דכתב הרמב"ם (בפ"א מה' רוצח הי"ג) דבישראל ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אלא שאין ביד ממיתין. לכן ב"נ נהרג עליו. ובטור (סי' תכ"ה) כתב וא"י כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו ותי' בבד"ה דפירכא מעיקרא ליתא דלית בי' התראה שיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל. [ודבריו צריכין ביאור כמוש"כ המ"ל] ולכן בב"נ דלא בעי התראה שפיר נהרג עליו. ובאמת כוונת הרמב"ם במה שכתב וחייב מיתה. הוא דחייב מיתה בידי שמים. אבל אין ב"ד ממיתין. משום דזה הוי ככפתו ונתנו לפני ארי. וכל הני דאמרן כיון דמחויב להציל אינו בכלל רוצח שדנין אותו בב"ד. נתבאר דכללא הוא דכל מה שישראל חייב בד"ש. בן נח נהרג עליו והאי כללא ידעינן זה מהלכות בן נח מהא דנהרג שלא בעדים ושלא בהתראה דבישראל אינו אלא בעדים וכמבואר בפ"ב דמכות כאשר יאמר משל הקדמוני ע"ש נקטינן דבכ"מ כן. ונתבאר דאינו חייב אלא בשוכר ולא ע"י שליח גרידא. ודינא זוטא לדעת הביאור הגר"א ז"ל הנ"ל אינו אלא בשפיכות דמים משום לא תעמוד על דם רעך ולא בממון ולשע"מ (סי' כ"ח) די"א דגם בממון שייך זה:

ובמכילתא וכי יזיד איש על רעהו להוציא אחרים איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הי"א) וא"כ בכל מקום דבן נח נהרג בישראל חייב בד"ש ומעתה העוברין דבן נח נהרג על העוברין לא יצאו להקל ובישראל מיהא חייב בד"ש. ומזה ראי' למש"כ תוס' בסנהדרין (דף נ"ט) דאיסורא איכא גם בישראל בעוברין. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' נ"ט דמתרץ בזה היטב קושיית השואל שם בזה ובתשובה הארכתי בזה:

מדבר שקר תרחק. עיין תומים שכתב דמ"מ איכא גם לפני עור לא תתן מכשול שהעדים העידו עכ"פ שקר. ואף דאם האיסור מצוי ליכא לפני עור מ"מ כאן בשכירות אינו מצוי מי שישכור להם להעיד בשקר. ולפמש"כ המל"מ פ"ד ממלוה ולוה דאף אם מצוי והלה ג"כ יעשה איסור א"כ אף בחנם איכא לפני עור. ובזה יש לפרש פרכת הש"ס במס' שבועות (דף ל"א) מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מנה איני מבדה. מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מניין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא. הא ודאי שקורי משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר. ולכאורה מאי פריך האי מדבר שקר תרחק דאי על הרב והתלמיד בודאי איכא לא תענה אלא דהכי פריך דמאי איריא דנקט מדבר שקר הא בתלמיד איכא משום לא תענה אף דהענין אמת וא"כ איכא משום לפני עור ג"כ:

סימן לג סעיף א חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כתב כנה"ג בהגהת הטור (אות ב') משרתי הבית כשרים להעיד הרדב"ז (ח"א סי' צ"ו) אבל הרדב"ז עצמו (ח"ב סי' כ"ד) כתב דנוגעים בעדות הם עכ"ל. ובתומים כתב דשכירו ולקיטו כשרים להעיד. וכן עמא דבר עיי"ש ובשו"ת מהר"י אבן מיג"ש (סי' קס"ב) מבואר להדיא דהרי הוא כאוהב ושונא שכשרים להעיד. ונראה דהכל לפי ראות עיני הדיין. דאם יש צד נגיעה בדבר הם פסולין דומיא מש"כ הרדב"ז שם במקדש בת אחת לפני ב' נערים שלו דהם נוגעין בעדות דניחא להו שתהי' בתו של ראובן אשת אדונם לפי שראובן עשיר. ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שום צד הנאה לעד בעדות זו עיי"ש. וסיוע לזה דמשרתי הבית ושכירו ולקיטו כשרים. ממש"כ הר"ן פ' האיש מקדש, דשליח נעשה עד אף שנוטל שכר על שליחותו עיי"ש:

השע"מ חידש דבמאמין באחד שהוא מוחזק בחסידות דאינו משקר אפילו הכי לא מהני בממון אם לא בקים לי' דאינו משקר דגייס אצלו ע"ש. ועיין במדרש פ' כי תשא פרשה מ"ו אתה מוצא בשעה שא"ל הקב"ה לך רז