אורח משפט קמא

איכא. הוא משום דבשפיכות דמים איכא משום לא תעמיד על דם רעך משא"כ בדיני ממונות עיי"ש. אמנם להסוברין דגם בדיני ממונות איכא משום לא תעמיד על דם רעך. ובשעה"מ סימן כ"ח דגם בממון עונש קל מיהא איכא בזה:

ולפי ביאור הגר"א הנ"ל יתיישב שפיר מה שמקשין על הרמ"א שפסק בהלכות ריבית (סי' ק"ס) בשם רש"י דיכולין לעשות היתר בריבית כיצד שיאמר לשליח לך והלויני מנה מחברי בכך וכך לשנה ובזה לית בי' משום איסורא דהא מלוה גופה לא יהיב מידי ללוה. אלא לשליח וקי"ל אין שליח לד"ע ושליח נמי לא מידי עביד דהא הוא לא איזוף מני' מידי. והט"ז שם חולק עליו ואימר דאע"ג דאין שליח לד"ע הוא לעונשין אבל איסורא מיהא איכא ולכך אין בזה היתר לכתחילה ומקשים מהא דאמרינן במס' ב"מ (דף ס"א) אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא יציאת מצרים גבי ריבית וכו' אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור אני הוא שעתיד לפרוע ממי שחולה מעותיו בנכרי ולוה אותן לישראל ברבית. ולהרמ"א ל"ל למימר שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותן בריבית הול"ל שתולה מעותיו בישראל. אבל להנ"ל יתורץ שפיר דבאמת לכאורה שי' רש"י תמוה דהא מבואר להדיא בקידושין (דף מ"ג) הנ"ל דאף דאין שליח לד"ע מ"מ חייב בד"ש וא"כ איך מותר לכתחילה. וצ"ל דס"ל כמוש"כ התוס' בב"ק הנ"ל דפטור מד"ש ג"כ והא דמבואר בקידושין שם דחייב בד"ש אינו אלא בשפיכת דמים כביאור הגר"א ז"ל הנ"ל. והרי בב"מ (דף ס"א) קאמר רבא דמלוי ברבית הוקשו לשופכי דמים. ומבואר בתוס' דכן ס"ל לרבא באמת וא"כ לשיטתו שפיר קאמר תולה מעותיו בנכרי ולא קאמר בישראל משום דלדידי' באמת אסור דחייב בד"ש כמו שפיכות דמים. וע"כ ליכא היתר זה אלא אליבא דידן דקיי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינין דמלוי בריבית לא הוקשו לשפ"ד. וא"כ פטור מד"ש ג"כ ונכון ע"ד הפלפול:

בתומים כתב על זה דדוקא בקצב לו שכר בשביל זה אבל אם הוא אצלו בשכירות דרך כלל ונוטל פרס ממנו ופיתהו שיעיד לו שקר אין זה בכלל שוכר ואין כן דעת המל"מ (בפ"ב מהל' רוצח ה"ב) אמש"כ הרמב"ם שם אבל השוכר להרוג אח חברו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד עכ"ל. דמש"כ הרמב"ם ששלח עבדיו והרגוהו דוקא עבדיו שהם שכורים לו וסבירא לי' להרמב"ם ג"כ דוקא בשוכר אבל לא באמירה בעלמא. וא"כ מבואר דגם היכא דלא שכרו בשביל זה כיון דסבור שלא ישמע לו חייב ומש"כ ראי' מיואב יש לדחות וכן מה שהוכיח מהא דילפינן מקרא על כל דבר פשע לחייב בשליחות יד על עבדו ושלוחו וקשה שלוחו מנא לן דילמא עבדו דוקא שהוא בא בשכרו אינו מובן דאכתי נימא דילמא דוקא שוכר לשלוח יד ומנ"ל עבדו ושלוחו דאטו עבדו כתיב בקרא. אלא דהש"ס הוא דנקט עבדו ושלוחו. לכן אין לחלק בזה. וגם במשרת הנוטל פרס מבעה"ב חייב בד"ש:

הנה בשיטה מקובצת בבא קמא פ' הכונס שם מתבאר דהאי חייב בד"ש היינו לשלם הנזק לצאת ידי שמים. ומזה יש לדון בהא דקיי"ל (בסי' שפ"ו) דאף דגרמי חייב מ"מ בגורם דגורם פטור דלצאת י"ש ג"כ פטור דהא רש"י בקידושין (דף מ"ג) בד"ה בדינא כתב דע"י שלוחו מיחשב כגורם עיי"ש והרי לעיל (סי' כ"ח) מבואר דעדים שהעידו שקר חייבין לכלם משים גרמי וא"כ השוכרן אינו אלא גורם דגורם. ואפי"ה אינו חייב לצאת י"ש אלא בשוכר דקא עביד מעשה, אבל באומר פטור ודו"ק. וכן נראה מהתומים עיי"ש. אך להסוברים דגם בלא שכר חייב בדיני שמים. מבואר דגם גורם דגורם חייב בדיני שמים מיהו בעונש קל י"ל דלכ"ע חייב בגורם דגורם:

ובשו"ת מהרי"ל (שאלה פ"ו) כתב וז"ל אע"ג דהאומר לשלוחו צא והרוג לי את הנפש מחייב בדינא רבה למר. ובדינא זוטא למר. פ"ב דקידושין. הנ"מ כשאומר בפירוש להרוג אבל מסור מדינא דגרמא הוא. ומשום קנסא. כדמסיק ריצב"א עפ"י הירושלמי אע"ג דמסור חשבינן רודף לא מחייב שלוחו ע"כ. אלמא בדיני דגרמי דאינו אלא משום קנסא ליכא עונש שמים למשלחו וע"כ בעדים דאינו אלא גרמי פטור המשלח וע"כ כתבו התוס' דוקא בשוכר ולא באומר וא"ש. וי"ל בהא דב"ק (דף קי"ז) דמיבעי מסור דינא או קנסא נ"מ כו' ואמאי לא קאמר דנפ"מ אי המשלח חייב בדיני שמים. וי"ל דחדא נקט והוא הדין דהו"מ למימר הך נפ"מ גם כן:

באחרונים חקרו הא דחייב לצאת יד"ש אי זה דוקא בהו"ל למידע דומיא דמנה לי בידך. והלה אומר איני יודע (דסי' ע"ה) אבל בלא הו"ל למידע פטור או ל"ש. ובאורים (סי' פ"ח) ס"ק ל"ח. כ' להדיא דפטור אמנם ברדב"ז ח"ב תת"י כתב דחייב עיי"ש בזה:

ולבאר מאין יצא להפוסקים האלה דאינו חייב בד"ש אלא בשכרן דוקא. נקדים תחילה המדרש בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא כו' מיד כל חי' אדרשנו זה המוסר חברו לפני חי' לטרפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג חברו שופך דם האדם אריב"ח כולה הלכות בן נח בדיין אחר בעד אחד ושלא בהתראה וע"י שליח כו'. והנה יש בכאן קושיות רבות. והיותר תמיה למה דריש ע"י שליח משופך דם האדם באדם. הא כבר ידעינן זה מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. וכבר עמד בזה היפ"ת. וגם מ"ש דנקט הכא ע"י שליח ובתחילה נקט זה השוכר את אחרים להרוג את האדם. וגם הקשו למה לא חשיב בהלכות בן נח דגם חייב במוסר לפני חי' וכמו שאמר תחילה:

לכן נ"ל לבאר על נכון דברי המדרש ויתיישב בזה כל הקושיות דהנה מכותלי דברי המפרשים נראה. שהבינו דהא דקאמר תחלה מיד כל חי' זה המוסר חברו לפני חי'. וכן השוכר להרוג אח חברו מיירי בדיני בן נח אבל זה אינו דתחילת דברי המדרש סובב והולך הכל על ישראל וכמו שדרשו על החוק כו'. דבזה דורש דמים ידרש מאתו. וע"ז אומר מיד כל חי' אדרשנו פי' בדיני שמים זה המוסר חברו לפני חי' להורגו דפטור מדיני אדם כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) אמר רבא כפתו ונתנו לפני ארי פטור אבל בדיני שמים חייב וכמו שמבואר ברש"י שם ד"ה סוף חמה לבוא. דמידי דגרמא אין דינו מסור לב"ד אלא לשמים [וכיוצא בזה בסנהדרין (דף פ"ט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי נביא כו' מיתתו ביד"ש שנאמר אנכי אדרוש מעמו וה"נ כן] וע"ז אומר מיד האדם מיד איש אחיו. זה השוכר אחרים להרוג את חברו ג"כ אדרשנו אבל אין דינו מסיר לב"ד. דאין שליח לד"ע. אבל בד"ש חייב. וכמבואר בסוגיא דקידושין (דף מ"ג) דאף דאין שליח לד"ע, מ"מ חייב בד"ש ואף דקיי"ל כת"ק שם דפטור מדינא רבה היינו בלא שכר אבל בשכר להרוג חייב בדינא רבה ודרש דמים ידרשנו אלא דקשה ע"ז מנ"ל למידרש כ"ז הא איצטריך האי קרא להא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ז) בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה כו' אדרש אפילו בדיין אחד מיד כל חי' אפילו שלא בהתראה מיד האדם מיד איש אחיו אפי' קרובו עיי"ש. וא"כ איצטריך האי קרא להלכות בן נח גופי' ומנלן למידרש לישראל לד"ש. וע"ז אריב"ח מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ידעינן כל הלכות אלה. וזהו שאמר שופך דם האדם וגו' כולה בהלכות בן נח פי' דהאי קרא כולו נכתב כן בלשון זה וכמו שמבאר המ"ר שם לאורויי כל הלכות בן נח. ומפשטי' דקרא ידעינן גם לישראל דעד הנה מיד כל חי' אדרשנו. וכן את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בד"ש. וכן מיד האדם. מיד איש אחיו הכל מיירי בד"ש. אבל שופך דם האדם באדם היינו עפ"י עדים ובעצמו דמו ישפך. ורק לפי פרש"י שם עד הנה מיירי בד"ש שלא בעדים ושלא בהתראה. וכמבואר בפירושו אבל שופך דם האדם בעדים ובהתראה דמו ישפך. אבל מדנכתב בלשון זה. ידעינן מכל המקרא הזה הלכות בן נח וזהו שופך דם האדם כולה בהל' בן נח פי' דלהכי נכתב בלשון הזה. דהאי קרא כולו מלמד אותנו בהלכות בן נח וידעינן כל הלכות בן נח ממנו וא"כ האי קרא קמא לישראל אתא לחייב בד"ש. וזהו דלא כמו שדרשו במס' סנהדרין מקרא קמא להלכות בן נח. וכיון דבבן נח מיירי לכן אמר