אורח משפט קלח

טעו לאחר רובו של חודש. או הכוונה דאין כאן רוב והוי ספיקא. ונפ"מ אם הביא הנתבע עדים והכחישו א"ע לאחר רובו של חידש או אם הם עדי קידושין. דיש להחמיר ע"ש שהביא מהמהרש"א דודאי לא טעו עיי"ש. ונראה) שכן מבואר מהא דאמרינן בב"ב (דף קע"א) ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי. שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר"י ר"י פוסל, וכ' התוס' נימא דטעו בקביעא דירחא ויהא כשר. ותי' דמיירי לאחר רובו של חודש דלא טעו בעיבורא דירחא. וכ"כ בהג' אשרי שם ואי נימא דאינו אלא מספק הא מספיקא לא פסלינן שטרא כמוש"כ התוס' בפ"ק דר"ה (דף ב') והוכיחו מהא דמכשר ר' יהוד' משום ספיקא דמאוחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לי' למימר הטעם משום דמאוחר דמיחזי כחוכא ולא משום דטעו בקביעא דירחא א"ו דלאחר רובו של חודש בתורת וראי הוא דלא טעו. ולכן שפיר הוצרך לטעמא דמאוחר ולכך כשר. וכן משמע (ה) דמבואר לקמן (סי' מ"ג ס"ח) שטר שכתוב ברביעי בשבת דכשר ופלפלו שם הפוסקים בהאי כללא דלאחר רובו של חודש לא טעו בקביעא דירחא ואי מספיקא בלא"ה ניחא דלא פסלינן שטרא מספק אלא ודאי דמתורת ודאי הוא:

עוד הביא שם תשובת מהרלב"ח מחלוקת אם גם בב' עדים אמרינן דטעו בקביעא דירחא. ועיין רש"ל בפסחים (דף י"ב) בתוס' ד"ה באיזה יום. דס"ל להדיא דגם בב' עדים אמרינן כן. ובראש יוסף ה' עדות (סי' ל"ג הגה' מ"ו) הביאו השע"מ (פ"א מהל' עדות) דבב' עדים לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא. והתומים הכריע מהא דמבואר (בסי' מ"ג ס"ח) בשטר שכתוב ברביעי בשבת דפלפלו הפוסקים בזה אי אמרינן דטעו בעיבורא דירחא ומבואר דגם בב' עדים אמרינן כן:

סעיף ה והשני אומר בתשרי כתב הסמ"ע דאם לא טען שפרע שניהם נשבע המלוה שבועה דאורייתא וכתב הט"ז דהוא שלא בדקדוק דהא בע"א ועד בשטר שהוא פרוע אינו חייב רק שבועה דרבנן כדאיתא בפרק הכותב ולקמן (סי' פ"ז ס"ה) כ"כ הסמ"ע עצמו אלא ע"כ לא דק כאן (והוא ט"ס וצ"ל סי' פ"ד ס"ה יעיי"ש שכ"כ בסק"ג) [ולפי"מ שנכתב בסמ"ע שלפנינו בר"ת "ש"ד" ביאורו שבועה דרבנן ולק"מ קושיית הט"ז]. ואין להקשות ע"ז דעד כאן לא אמרינן דאם כשעד אחד מעיד שהוא פרוע שצריך לשבע אלא כשמעיד שכל השטר פרוע דאז המלוה נוטל בשביעה משום דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי משא"כ הכא דלא ניפרע אלא מקצת א"כ שפיר הניח השטר עדיין ביד המלוה משום מותר החיוב שעוד חייב למלוה. והבעה"ת בשער ח' כתב דעד כאן לא אמרינן דמאן דמפיק שטרא על חברי' ואמר פרוע דמשתבע ונוטל אלא דוקא כשאומר שפרע כולו דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי. משא"כ אם אומר שפרע מקצת דליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי אדרבה הלוה נשבע ונפטר. וה"נ נימא הכא. זה אינו קושיא דכבר השיג ע"ז הש"ך (בסי' **(הש"ך שם שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים הי' מחבקין ומנשקין לבנותיהם ולאחיותיהם ע"ש בזה] אבל להש"א הנ"ל ליתא תי' כנ"ל:

אבל בלא"ה תי' איני מובן לי דהא דפריך הש"ס נערה מאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה נראה לי לומר דזהו אהא דכתיב בתורה דמיקטלא היכי משכחת לה. ובהתורה לא כתיב שיעידו ג"כ על העראה דהא התורה חייבה גם בהעידו שראו כדרך המנאפים לחוד. וראי' לזה דע"כ קושיית הש"ס נערה המאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא דאמאי לא ישאלו להם ב"ד על מה באו. ועוד הא משכחת לה בהעידו בפירוש שבאים להורגה. אע"כ צ"ל דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמיקטלא היכא משכחת לה דהתורה לא הטיל חיוב על ב"ד לשאול על מה באו. וגם לא על העדים על מה באו, ואין החיוב על ב"ד לבדוק להעדים אלא בדרישות וחקירות ואפי"ה חייבה התורה לנערה המאורסה מיתה היכי משכחת לה. וזה נראה ברור לפיענ"ד. וזה נראה דוחק לומר לפימש"כ התוס' שם דחבר א"צ התראה לריב"י הוי כאלו התיר עצמו למיתה. עיין בנוב"י מה"ת בח' אהע"ז סי' כ' והאריך שם בזה א"כ לפי"ז כיון דמן התורה אין שואלין ב"ד להעדים אף שאם ישאלו שוב ב"ד. ג"כ אינה נהרגת כיון שהיא יודעת דמן הדין אין ב"ד צריכים לשאול והעדים אינם צריכים להעיד בפירוש על מה באו א"כ אינה מתירה עצמה למיתה. אבל מ"מ כיון דרבנן תקנו דהב"ד צריכין לשאול או העדים יעידו בפירוש על מה באו א"כ שפיר יודעת ותתיר עצמה למיתה כמובן ודו"ק:

ולפי"ז יתיישב שפיר מאי דקשה לי אהא דפריך נערה המאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה הא שפיר משכחת לה כגון שזינתה בפני ב"ד דמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה דב"ד הורגים מטעם ובערת הרע מקרבך א"כ שפיר משכחת לה אבל לפי מה שכתבנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמיקטלא לא קשה. דכל התירה מיירי בפני עדים ולפי"ז יתיישב ג"כ קושיית הגרע"א והנוב"י ז"ל הנ"ל. הא לאוסרה על בעלה סגי בעדי כיעור לבד והאיך יכולים שוב לומר לאוסרה באנו דהנה בספר אבני מלואים (בסי' י"א ס"ק ו') דעדי כיעור לא מהני אלא מדרבנן ומהשתא לפי מה שביארנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא הא מה"ת לא סגי בעדי כיעור לאוסרה על בעלה ובעינן גם לאוסרה כלהרוג כדרך המנאפים דוקא:

ובזה יתיישב שפיר מאי דיש להק' אהא דתירץ המהרש"א אהא דהק' דיכולים לומר להפסיד כתובתה באנו הא ב"ד שואלים בדרישות וחקירות והם השיבו על הדרישות וחקירות ששאלו להם ב"ד. א"כ שוב אינם יכולים לומר להפסיד כתובתה באו דבממון לא בעינן דרישה וחקירה וע"כ להורגה באו ולסברת הש"א הנ"ל ניחא דגם הכא יכולים לומר דלכך השיבו על הדרישות וחקירות לאלומי לסהדותייהו. אבל לפי מה שהוכחנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא ומן התורה אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בדרישה וחקירה (ובעיקר ביאור המהרש"א הארכתי הרבה בחי' ואמ"ל בזה):

ובזה ניחא לי שפיר מה דתמוה לי קצת לכאורה דהאיך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא כוונו בעדותן זה אלא לאוסרה הא כיון דהב"ד הי' מאיימין עליהם מקודם שלא ישקרו בעדותן להורגה ושתקו ג"כ ע"ז ועומדים בדיבורם ואומרים שזינתה אבל להנ"ל דפירכת הש"ס קאי אדין תורה ניחא. דמה"ת הא לא צריכין לאיים כלל ואינו אלא תקנת חכמים לאיים על העדים. אך יש לתמוה על חידושנו הנ"ל דפירכת הש"ס היכי משכחת לה קאי אדין תורה. מהתוס' דסנהדרין, (דף ט') דה"ה הוי מצי לשנות כגון דידעי שהיא חבירה. ולדין דחבר א"צ התראה והא לא מצינו שהתורה הטיל חיוב על ב"ד להודיע להעדים הדין קודם שתהרג בעדותן זה. אך י"ל דהתוס' אזלי לשיטתם (דבדף מ' ע"ב) כתבו וז"ל בד"ה מניין להתראה מה"ת מוכח שם מדבריהם דהתראה להבחין בין שוגג למזיד ידעינן מצד הסברא. א"כ ה"נ י"ל מעתה בעדים להודיעם בנערה המאורסה דחבר א"צ התראה דהויא כלהבחין בין שוגג למזיד ידעינן מסברא אף דלא גלי לן רחמנא בזה וזה פשוט וכן מצאתי להגאון ר' צבי הירש חיו"ת. והגהותיו בש"ס. אבל לפי"ז יש לתמוה על התוס' שם דאוקמי סוגיא דהכא בלא ידעי אם היא חבירה ולדין דחבר א"צ התראה הא מודיעים אותם קודם שהיא חבירה. ולדין דחבר א"צ התראה דלא משכחת נערה המאורסה דלא מקטלי בלא ידעי. ולדברינו שמודיעים להם קודם אדרבא לא משכחת דלא מיקטלא וצ"ע לכאורה ובזה פלפלתי בחי' שם ליישב כמה קושיות ואמ"ל בזה:

)**