אורח משפט קלז

דמי חותמין זה בלא זה. זולת בגט משום כולכם אבל בלא"ה היו חותמין זה בלא זה. ומבואר דגם בעדי גיטין לא בעינן הגדה כאחד ועיין היט' בפ"י בפרק השולח (דף ל"ג) עיי"ש:

רמ"א וכן דיני עדות דבר איסור. הנה לאסור אשה לבעלה דעת הב"י והרמ"א באהע"ז סי' י"א דלא בעינן עדות מעליא. וגם עדות מיוחדת סגי. אך דעת הר"א ששון סימן י"ז. דאין לאסור בעדות מיוחדת ותמיהני הלא סוגיא ערוכה בסוטה (דף ג') וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה. דלא מהימן עד אחד מנלן. נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן עפ"י שנים עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. וכיון דילפינן מיקום דבר דלא מהני עד אחד ובעינן שנים מממון. א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמו דבממון מהני עדות מיוחדת ה"ה בעדי טומאה. לאסור אשה לבעלה סגי בעדות מיוחדת ג"כ וצ"ל דגז"ש לא מהני אלא דבעינן ב' עדים וכיון דגלי לן קרא דבעינן ב' עדים א"כ מסברא אמרינן דלא מהני עדות מיוחדת ולא דמי לדיני ממונות דסגי בעדות מיוחדת כמוש"כ התוס' במכות (דף ו') הנ"ל דבממון דעד אחד מחייב שבועה סגי בעדות מיוחדת ג"כ. משא"כ לאסור אשה על בעלה דע"א לא מהני כלל ה"ה דלא מהני עדות מיוחדת ג"כ:

והרווחנו בזה לסתור ראיית הנוב"י שהביא ראי' דלא כהר"א ששון מהא דאמרינן בגיטין (ד' צ') וב"ש האי דבר מאי עבדי לי' יליף דבר דבר מממון מה להלן בעדים ברורים אף כאן בעדים ברורים והקשה בירושלמי דא"כ ל"ל למיכתב דאסור להחזיר גרושתו תיפוק לי' דאסור סוטתו ותי' לעבור עליו בלאו ועשה. והנה זה ודאי כיון דיליף דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה בעדים מממון. ודאי דמועיל גס עדות מיוחדת דומיא דממון. והשתא אי ס"ד דעדות מיוחדת אינו מועיל לאסור אשה לבעלה. א"כ מאי מקשה הירושלמי תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו הא נפק"מ לענין עדות מיוחדת דאינו נאסרת עליו ואפי"ה מצי לגרש והוא תמוה דהא גם לאסור אשה לבעלה יליף בסוטה דף ג') מדכתיב כי מצא ערות דבר מממון דבעינן ב' עדים וא"כ ממ"נ אם ילפינן מממון שיהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ גם לאסור אשה לבעלה סגי בעדות מיוחדת ולא הי' צריך להוכיח מהירושלמי והא יכול להביא בפשיטות מן הסוגיא דסוטה. ואם הגז"ש לא דוקא לכל מילי מה"ט דכתיבנא א"כ גם לענין לא יגרש אדם את אשתו לא מהני עדות מיוחדת. ולא ידעתי איך חילק בזה בין לא יגרש ובין לאסור אשה לבעלה אחר דתרווייהו מחד קרא נפקא לכן אין ראי' כלל לסתור דעת הר"א ששון בזה:

ובלא"ה צ"ל דלא יגרש ולאסור אשה לבעלה שוין הן לפמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ח') דעדים המכחישות זו את זו בבדיקות מותרת לבעלה. וא"כ מאי מקשה הירושלמי תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו הא נפ"מ באיתכחוש בבדיקות דמצי לגרש משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. מממון דבממון כשר עדות המוכחשת בבדיקות. ולבעלה מותרת ומותר להחזיר סוטתו אלא ודאי דאי מותרת לבעלה לא מצי מגרש ג"כ:

הש"א הביא ראי'. דבעי בב"א דוקא. ועדות מיוחדת לא מהני. מהא דסנהדרין (דף מ"א) א"ר חנן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ואיך יכולין לומר כן. הא ישאלו אותם אם ראו כאחד דבד"נ פסול עדות מיוחדת ואמרו הן. וא"כ איך שוב יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דהא לאסור לא בעינן שיראו בב"א א"ו דגם לאסור על בעלה פסול עדות מיוחדת. ושוב דחה דיכולין לומר דהא דהשיבו שהעידו בב"א הוא לרווחא דמילתא לאלומי לסהדותייהו. ויש להביא ראי' לזה מהא שהק' תוס' דאכתי יכולין לומר לפוסלו לעדות באנו והא לפסול לעדות סגי בעדות מיוחדת כמבואר בסנהדרין (דף כ"ז) ובטוש"ע (סי' ל"ד) וא"כ למאי השיבו דראו בב"א א"ו דיכולין לומר דלרווחא דמילתא השיבו כן:

**(מבן המחבר ואני בנו ותלמידו נראה לי להוכיח כן מהמהרש"א שם שתי' אהא דהק' הא דלא מוקמי כשמת בעלה בשעת עדות עדים דלא יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו ותי' דאכתי יכולים לומר להפסיד כתובתה באנו. והאיך יכולים לומר להפסיד כתובתה. הא להפסיד כתובתה סגי בעדות מיוחדת דהא קיי"ל כר"י בן קרחה דבממון לא בעינן שיראו שניהם כאחד דאפילו בזה אחר זה נמי עדותן מצטרפת ולמה השיבו שראו שניהם בב"א. א"ו דיכולים לומר דלרווחא דמילתא השיבו הן. והנה קושיית הש"א הנ"ל הובא ג"כ בתשובות הגרע"א ז"ל (בתשובה קצ"ט) והוסיף עוד להק' שם הא לאוסרה סגי אפי' בלא שכבו כדרך המנאפים בק"ב אלא ששכבו בבגדיהם יחד סגי לאוסרה. אבל לפי הנ"ל ניחא דיכולים לומר לרווחא דמילתא השיבו כן. אבל להש"א הנ"ל קשה לי מאד לפי שיטת הרמב"ם דעל קירוב לחוד לוקין בעריות וא"כ קשה הא אכתי יכולים לומר להלקותו באנו והיא קושיא גדולה על הרמב"ם. [ולפי מה שנסתפק החמדת שלמה באהע"ז סי' ו' דלהרמב"ם דלוקין על קריבה אין אשה מוזהרת על לאו דקריבה ויהי' הוכחה מזה דאין אשה מוזהרת דהשתא אין יכולים לומר להלקותה באו]:

אבל הי' אפשר לתרץ בפשיטות כנ"ל דאם יהי' כדבריהם דלא באו אלא להלקותו הי' להם להעיד על קירוב לחוד למה העידו על ק"ב כדרך המנאפים ע"כ להורגו כיוונו בעדותן ולפי"ז יתיישב שפיר קושיית התוס' דשם דאכתי יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו דלהנ"ל ניחא דאי לפוסלו לבד באו הי' להם להעיד על קירוב לחוד שגם בזה הי' נפסל לעדות להרמב"ם. והתוס' דהק' אפשר דיסברו כשיטת הרמב"ן דאין חייבין רק בעדי העראה [וקושיית התוס' יש לתרץ עפימש"כ בעצמה לקמן (דף פ"ו) בד"ה גניבה וכו' וא"ת אמאי מקטלא הא מצי אמרי לפוסלו לעדות באנו וכו' ושמא אצטריך קרא דמיפסל מעיקרא וקאי א"כ ה"נ י"ל דמשכחת לה בשכבר נפסל לעדות מעיקרא דהשתא אינם יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו. ושוב ראיתי בתומים שהק' על תוס' דילמא מיירי שכבר נפסל כדכתבו לקמן (דף פ"ו) כיוצא בזה. ואפשר לומר דהא דלא תירצו כן משום דעדיפא מיני' משני. דבאמת גם התוס' שם נראה להם תירוץ דחוק וכתבו בלשון שמא מיירי שכבר נפסל ואפשר הטעם משום דיכולים לומר דלא ידענו שכבר נפסל לעדות] אבל לפי הש"א הנ"ל הדר קושייתנו לדוכתי' דשפיר יכולים לומר דלא באו רק להלקותו והא דהעידו בק"ב כדרך המנאפים לרווחא דמילתא לאלומי לסהדותייהו. ושוב בא לידי ספר מנחת חינוך וראיתי שבמצוה קפ"ח בדיני העריות האסורים שהק' ג"כ כנ"ל לפי שיטת הש"כ וז"ל ולכאורה קשה לשיטת הר"מ והרמ"ח דמבואר בסנהדרין (דף מ"א) דלריב"י דסובר דחבר א"צ התראה אשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה הא י"ל לאוסרה על בעלה באנו ותי' שזינתה לאחד מקרובי' ולשיטה זו מבואר בש"ס ור"מ מהא"ב דאין העדים צריכין לראות העראה רק אם שוכבים כדרך המנאפים ע"ש א"כ האיך מקטלא הא יכולים לומר להלקותו באנו מחמת הלאו דקריבה ואפ"ל דמ"מ משכחת לה שראו העראה והעידו ע"ז דאי להלקותו די בנשיקה והם העידו בפירוש על העראה ע"ש בזה (מה שתמה על הרמב"ם לפי שיטת הש"ך דוקא דסבר דוקא דרך חיבת ביאה וכוונתו הוא בפירוש הש"ך הוא דדרך חיבת ביאה שחייב הרמב"ם מלקות דוקא ששכבו בבגדיהם יחד בלא העראה והוא תמוה להמעיין בהש"ך שם דלא כתב הש"ך אלא דרך חיבת ביאה דהקירוב יהי' לכוונת חיבת ביאה כדמסיק)** סעיף ז וטעו בעיבורא דירחא. וכ"ז קודם רובו של חודש אבל לא לאחר רובו של חודש ובאו"ת סעיף קי"ג נסתפק אם הכוונה דודאי לא