אורח משפט קלה

ונראה לי לתרץ ונציע היטיב לישנא דהתוס' דמס' מכות (דף ו') וז"ל הקשה רבינו אברהם מאורליינש דהא קרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות גמרינן מיני' מדכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ ה"נ נילף ד"מ מד"נ להך מילתא דעדות מיוחדת ויש לדקדק בדבריהם למה הוצרכו לתת הקדמה דקרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו אבות על בנים וד"מ גמרינן מיני' ולמה לא הקשו בפשיטות דנילף לענין מיוחדת ד"מ מד"נ ממשפט אחר יהי' לכם וכמו שהקשו התוס' שם (דף ו') ד"ה אמר רב יוסי וז"ל ולפי' הקונטרס, משום דכתיב והצילו העדה דמצוה לבטל העדות בקל כדי להציל הנפש וקשה לפירושו דא"כ ד"מ נילף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהי' לכם עכ"ל הרי שהקשו בלא שום הקדמה דמצינו בעלמא היקישא דמשפט אחד רק הקשו בפשיטות דנילף לביטול העדות ד"מ מד"נ ממשפט אחד ועוד מה זה שמצאו רק הך היקישא דקרובים והא האי היקישא מדריש לכמה דברים במס' סנהדרין לענין דרישה וחקירה וכיוצא בזה, אך צ"ל דשפיר הוצרכו להך הקדמה דקרובים דבלא הקדמה זו אי אפשר להקשות נילף דיני ממונות מד"נ ממשפט אחד יהי' לכם. די"ל דהא כתיב בהדיא לא יומת עפ"י עד אחד ומשמע דוקא מיתה הא בממון גם עפ"י עד אחד. ומצאתי להרמב"ן ז"ל במכות שתירץ באמת כן. ולזה הקדימו דהא קרובים נפקא לן מלא יומתו אבות על בנים וד"מ גמרינן מינייהו ממשפט אחד יהי' לכם הרי חזינן דהיקישא דמשפט אחר אלים לאפוקי ממשמעותא דקרא דאיירי במיתה דלאו דוקא מיתה אלא ממון א"כ גם בעדות מיותרת נימא כן דלא יומת לאו דוקא מיתה אלא גם ממון נימא כן מהך היקישא ולזה תירצו דע"כ האי קרא לאו בדיני ממונות קאי, דע"א מועיל לממון מיהת לשבועה. וא"כ לא יומת דוקא מיתה ולא ממון וא"כ ניחא שפיר הא דבקנס מהני עדות מיוחדת וכל הנך שזכרנו דדייקינן לא יומת דוקא ולא שאר דברים ולא שייך שוב לומר דנילף ממשפט אחד כיון דלענין ממון לא מצי קאי ולא יומת דוקא מסתברא לומר למילף יותר קנסות כל שאר דברים מממון מלמילף מנפשות לאפוקי פשטי' דקרא דמשמע דוקא מיתה ולא ממון. ועל כיוצא בזה לא מצינו בשום מקום דהיקישא דמשפט אחד יהא אלים לאפוקי פשטי' דקרא וא"כ גם היכא דעד אחד אינו מועיל לשבועה מהני עדות מיותרת כמו בממון דע"א מועיל לשבועה כן נ"ל נכון בזה:

עוד נ"ל לתרץ בפשיטות לפי מש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל (שהבאנו לעיל) להקשות בהא דהוצרך שם בגמרא למילף דעדות מיוחדת כשר בד"מ מדיוקא דלא יומת עפ"י עד אחד. הא קי"ל כריב"ק דאמר הלואה אחר הלואה מצטרפין וכ"ש בעדות מיוחדת ותי' דהאי צריכותא אינו אלא לרבנן דריב"ק דס"ל דבעינן שיראו שניהם כאחד ואפי"ה מכשר ר"י לדידהו עדות מיוחדת מדיוקא דלא יומת אבל לריב"ק לא בעינן לזה אלא משום או ראה. דרבי רחמנא דעדותן מצטרפת. ושוב הקשה הרמב"ן ז"ל עדות מיוחדת בד"מ היכי מכשרינן והא כתיב משפט אחד יהי' לכם. כדאמרינן גבי דרישה וחקירה לאו מילתא היא דהא הכא גלי רחמנא בה מדכתיב יומת או מדכתיב או ראה לריב"ק ע"כ. והנה תי' זה מדכתיב יומת כבר כתבנו. דהתוס' מיאנו בזה. ממה דמצינו בקרובים דכתיב ג"כ לא יומתו. ואפי"ה גמרינן ממונות מהך היקישא ולזה הוצרכו לתירוצם דבד"מ לא מצי מיירי דע"א מועיל לשבועה וכ"ז הוא לרבנן דריב"ק אבל זה ודאי מודו רבנן דלמאי דקי"ל כריב"ק דהלואה אחר הלואה מהני מדכתיב או ראה דאין אנו צריכין לומר משום שבועה ולא קשיא מידי דנילף מהקישא דדיני נפשות דשאני הכא דכתיב או ראה וכתי' הרמב"ן ז"ל וא"כ לא קשה מידי כל הנך קושיות דלעיל דאיך מהני לריב"ק במידי דליכא חיוב שבועה דלדידי' אין אנו צריכין לזה וטעמו מדכתיב אז ראה א"כ אין חילוק בין במידי דאיכא חיוב שבועה או לא וא"ש ונכון:

ויצא לנו מזה כיון דלדידן עיקר ילפותא דעדות מיוחדת מהני מדכתיב או ראה וכריב"ק דקי"ל כוותי ולדידי' גם היכא דכל אחד על מעשה אחר מצטרפין וכמו שביארנו לעיל גם עדות מיוחדת בכה"ג מדאורייתא ומעתה ליתא להא שכתב הנתיבות דהא דעדות מיוחדת דאורייתא היינו אם מעידין על דבר אחד כגון אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה אבל היכא שאחד ראה מעשה אחר אז הוי מדרבנן אלא גם בכה"ג מדאורייתא. וגם לפי"מ דמבואר בסנהדרין (דף ל') דטעמא דריב"ק משום סברא דתרווייהו אחד מנה קמסהדי. מ"מ גם מה דידעינן מסברא הוא דאורייתא וכדפריך בכתובות (דף כ"ב) וכי מאחר דאיכא סברא קרא ל"ל והא דבאמת איצטריך הכא קרא דאו ראה ולא ידעינן מסברא. צ"ל כמוש"כ התוס' בשבועות (דף כ"א) דפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ והקרא גלי לן הסברא ע"ש והא דבברכות (דן ל"ה) מבואר דברכת הנהנין מסברא ואעפי"כ אינו אלא מדרבנן כבר כתב הצל"ח בזה דשאני התם דהוא מצוה ואין להוסיף מסברא לכן הוי דרבנן אבל בעלמא אף מסברא הוי דאורייתא גם כן:

ונ"ל להביא ראי' דמהני עדות מיוחדת בקנס מהא דב"ק (דף י"ד) בפני ב"ד עפ"י עדים בני חורין בני ברית ומפרש בש"ס עפ"י ב"ד פרט לב"ד הדיוטות דבקנס בעינן מומחין. ועפ"י עדים למעוטי מודה בקנס ואח"כ באז עדים ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב סיפא איצטריכא לי' בני חורין בני ברית. ואמאי צריך לומר דנקט עפ"י עדים משום סיפא. לימא דעפ"י עדים איצטריך למעוטי עדות מיוחדת דהרי במכות (דף ז') יליף דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות מדכתיב לא יומת עפ"י עד אחד וא"כ עדות מיוחדת מקרי עפ"י עד אחד כמוש"כ הבעה"ת הנ"ל. משא"כ באינו מיוחדת הוי שני עדים. א"ו דבקנס נמי מהני עדות מיוחדת ולכך קאמר סיפא איצטריכא לי' וי"ל ודו"ק. גם בהא דכתבו תוס' ב"ק (דף מ"א) שכתבנו לעיל דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע. דנקטי כשמודה כמוש"כ מהרש"א משום דבאינו מודה אין מוציאין ממון אבל ה"ה דליכא שבועה דאין נשבעין על הקנסות דאפילו אי מודה מפטר ועי' במהר"ם שם כמו שביארתי לעיל ומהסוגיא הנ"ל מבואר כן דהתוס' שם הקשו דלמא נקט עפ"י עדים למעוטי עפ"י עצמו ותי' דעפ"י עצמו ידעינן ממשנה אחריתי ואכתי דלמא אתי לאפוקי עד אחד דאין מחייב בקנס אפי' שבועה או ממון כשמודה להעד דבעינן שני עדים דוקא ולהנ"ל גם זה פשיטא מאחר דידעינן ממשנה דבמודה פטור ממילא אין שבועה דאפילו אי מודה מפטר וכ"ש כשמודה להעד גם כן:

ויש להביא ראיה דלא מהני עדות מיוחדת בקנס מהא דתנן בסנהדרין (דף ל"ב) הדברים שבין דיני ממונות לד"נ ואמאי לא קחשיב גם עדות מיוחדת דבד"נ פסול ובד"מ כשירים אלא ודאי דלא מהני עדות מיוחדת בקנס. ולכן לא קחשיב זה דהרי איכא קנס דדומה לד"נ בזה וי"ל דתנא ושייר עוד בשלחו אחריו ולא בא דבד"מ מהני ובד"נ לא מהני וכמוש"כ בשו"ת מהר"י סג"ל (סי' י"א) אמנם זה אינו דבפ"ב דב"ק (דף כ"ד) דאינו נעשה מועד בשלחו ולא בא וא"כ לא קחשיב הך נפ"מ דשלחו ולא בא. דבד"מ מהני. דהאיכא מועד דהוי דיני ממונות ולא מהני ג"כ. ובזה י"ל הא דלא קחשיב דאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות משא"כ בד"מ לר"ע במכות (דף י"ב) אך כיון דגם בחבלות ס"ל כן כמבואר בב"ק (דף צ') וכמוש"כ התוס' בר"ה (דף כ"ו) לכן לא קחשיב זה. ואתיא מתניתין כר"ע ג"כ ולא צריכין אנו לומר דאתי' כר"ט דס"ל דמהני עד הרואה גם בד"נ. ולהאי דלא קחשיב עדות מיוחדת. י"ל דלא מיירי בעדות אלא בדיינים ודרישה וחקירה מה שהדיינים צריכין וזהו תכסיס הדין אבל בשאר פרטי הדינים לא קמיירי ודכוותי' איכא טובא דעדי טריפה פסולין לד"נ משא"כ בד"מ כשרים. כמבואר במפרשים (בסי' ל"ג) ועוד לשיטת ר"ת עדות בכתב כשר. ובדיני נפשות פסול כמבואר בתשובות הרמ"א סי' י"ב בזה עיי"ש:

גם היה אפשר לומר לפמש"כ התומים דהא דעדות מיוחדת כשר בד"מ אינו אלא מדרבנן. וא"כ המתניתין לא מיירי