אורח משפט קלא

רשע. ואפי"ה מבואר בריב"ש סי' רס"ו דגם בב' עדים שמעידין כדבריו אינו חוזר ומגיד וע"כ צ"ל כאידך סברא שכ' הב"י דגזירת הכתוב הוא. וגם הא נתבאר לעיל דכל. ני דקחשיב כאן שוגג הייתי וכדומה דאין משים עצמו רשע לכך בעינן לאחר כ"ד. אבל בדבר שמשים עצמו רשע גם תוכ"ד אינו נאמן. ומדכ' הרמ"א לאחר כדי דיבור אין חוזרין ומגידין א"כ מבואר דלאו משום אין אדם משים עצמו רשע אלא משום דגלי קרא וכן עיקר:

אפילו נתן אמתלא לדבריו וגם מגו לא מהני בזה. וכמבואר בתוס' כתובות (דף י"ח) שכתבו אהא דתנן התם ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין. הכא ליכא לאקשויי דליהמני במיגו דפרוע הוא כו' דחוזרים ומגידים הם. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. הרי להדיא היכא דאינו חוזר ומגיד גם מגו לא מהני. והא דברישא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין והיינו משום דאיכא מגו. ומשמע לכאורה דהיכא דאיכא מגו לא הוי חוזר ומגיד. זה אינו דהתם הטעם כמש"כ רש"י ז"ל בד"ה כיון שהגיד דברישא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דעלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא עכ"ל וא"כ הטעם משום דכולה חדא הגדה היא ולכן מהימני. אבל היכא דאתינן משום מגו לא מהימני וכן כתב הריב"ש (סי' קצ"ג) דהיכא דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים גם מגו לא מהני והביא ראי' מהא דמבואר בב"ב (דף קכ"ז) באמר עבדי דאינו נאמן לומר אח"כ בני במגו דאי בעי יהיב לי' והביאו בכנה"ג (סי' פ"ב) והרי מבואר כדבריו בתוס' כתובות שהבאנו לעיל בזה דעדות אב מטעם נאמנות עדים הוא וכמו בב"ב שם:

ואפילו נתן טעם לדבריו משמע זה דבעדות לא מהני אמתלא ויש לבאר בזה מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ח) שהקשו שם היאך ס"ד למשריי' הא שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא. ותירצו דאיירי שחזרה ונתנה אמתלא ול"ד לאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ע"כ. וכבר ביארו המפרשים לחלק משם להכא ועיין מהרש"א בזה. ולהנ"ל י"ל דבאיסור גרידא שפיר מהני אמתלא משא"כ התם דמתורת עדות הוא דהימנוהו רבנן משום חומרא שהחמירו עלי' בסופה וע"כ לא מהני אמתלא בזה. ועמש"כ בסי' מ"ז מזה:

אבל בדבר שמוכח שטעה כו' בב"מ ר"מ אבוה דר"פ איתבר לי' חמרא ואשכחי' אתא לקמי' דרבה בר"ה א"ל זיל אייתי סהדי דלא רמאי את וטול אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתון בי' דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאי א"ל לאו רמאי את קאמרינן ארבר"ה מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' וכ' רש"י ולא אמרינן בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והק' הריטב"א הובא באס"ז וכי חוזרים ומגידים מאי הוי הא תוך כדי דיבור הדרי בהו. ותי' ה"מ שחזרו מעצמם אבל הכא שחזרו משום שאמר להם אנא רמאי יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לאו דמסתבר דלא מייתי אינש חובתא לנפשי' ע"ש. ולע"ד לא הבנתי התי' של הריטב"א הא י"ל בפשיטות דנהי דבתוך כדי דיבור יכולין לחזור מדבריהם הראשונים. הכוונה דאמרינן דבריהם הראשונים בטלים. כיון שמעצמן הודו בתוך כ"ד שאין בדבריהם הראשונים ממש. אבל הא לא אמרינן שדבריהם האחרונים נאמנים דאפילו נימא שגם דבריהם האחרונים לא ברירי בטלו דבריהם הראשונים והכא שהוצרך להביא עדות דלאו רמאי הוא והעדים אמרו תחלה שהוא רמאי וחזרו ואמרו דלאו רמאי הוא נהי דדבריהם הראשונים בטלים מפאת שחזרו ואמרו דלאו רמאי הוא. אבל גם דבריהם האחרונים לא הי' מתקיים או לאו הסברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשי' וא"ש:

סימן ל סעיף א כתב הש"ך בסק"ג שתי כתי עדים המכחישין זה את זה אעפ"י שכת אחת הוזמן לקנין וכת אחרת הי' אצל קנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל (בסוס"י כ"ג) מתשובת הרא"ש עכ"ל ובריב"ש בסי' קכ"ז כתב בשתי כתי עדים המכחישים זה את זה. אחת אומרת שבטלה המודעה בגט דהיינו ששמעו שענה הן. ואחת אומרת שמסר המודעה בפניהם. ובשעת ביטול המודעות לא ענה הן. דיש להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד הרי להדיא דכל שהוזמנו נאמנים יותר מאלו שלא הוזמנו וכבר הקשה בזה השעה"מ על הש"ך. אמנם ראיתי בתשובת רדב"ז ח"ג (שאלה תקי"ח) שחילק בין הא דתשובת ריב"ש להא דתשוב' הרא"ש. בין עדות ע"פ. לעדות בשטר. דע"כ לא כתב הריב"ש דיש לנו להאמין הראשונים שהוזמנו להעיד. דוקא ע"פ. אבל בשטר לא עדיפי הני מהני כיון דחתמי בשטרא דייקי הני כי הני ונעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. וכיון דהא דשו"ת הרא"ש מיירי בעדות בשטר כמבואר שם להדיא לכן אין אלו נאמנים יותר מאלו ובט"ז סי' כ"ב נשאר בצ"ע בזה והעיקר נ"ל כמו שכתבתי בזה:

כתב הטור בס"א מנה שחור וזה אומר מנה לבן דדוקא אם המלוה תובעו שניהם משמע דאם אומר כאחד לא מצטרפים דהשני ודאי הוכחש. וכבר תמהו ע"ז. ויש מי שתירץ שאם המלוה אומר כדברי אחד הנה זה שהמלוה אומר כמותו הוא ע"א בלא העד השני והעד השני לולא העד הראשון לא הי' חשוב עד כלל כיון שמוכחש ממלוה בשחור ולבן. ולא היינו אומרים מעצמינו מנה אחר שאינו אומר שום עד וחשוב נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וזה נכון:

נ"ל דבעד אחד כיון דאינו מחייב ממון אלא לשבועה קאתי לא בעי דרישה וחקירה. גם מדאורייתא. וכן משמע מהא שמבואר לקמן סוס"י מ"ו דבעד אחד החתום על השטר לא אמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכתב הסמ"ע שם ס"ק ק"ח משום דאין ב"ד חוקרין על עד אחד. ונראה דהיינו טעמא דהדרישה וחקירה הוא משום לקיים בו כאשר זמם ועד אחד אינו בתורת הזמה כמבואר בפ"ק דב"מ (דף ד') אלא דלפי מש"כ בסי' ל"ח דבעד אחד המחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוזם העד דחייב לשלם מכאשר זמם דבכה"ג חוקרין אותו, וצ"ע בזה:

כתב רבינו ירוחם נכ"ג ת"א בס' אר"ח במנאפים א"צ לראות עד שיכניס כמכחול בשפופרת אלא עד שיראו דבו' כמנאפים. במציעא פרק השוכר את הפועלים. ודוקא לאוסרה אבל לקטלא צריך כמכחול וכ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ. והוא תמוה הא להדיא אמרינן במכות (דף ז') בבועל את הערוה היכי עבדי ראיתם כמכחול בשפופרת. ורבנן כדשמואל דאמר משיראו כדרך המנאפים הרי להדיא דלרבנן דקי"ל כוותי' גם לקטלא א"צ כמכחול וכדשמואל וכל הראשונים פי' הא דשמואל בקטלא כמבואר ברש"י ב"מ (דף צ"א) עיי"ש בזה. ובה"ג הובא ברא"ש פ"ב דיבמות סי' ח' כתב להיפך דלאוסרה לבעל צריך כמכחול ותמה עליו הרא"ש מהא דאף בדיני נפשות דחמירא קי"ל דא"צ מכ"ש לאסור על בעלה אבל זה ודאי דבד"נ לית מאן דסובר דצריך. ואולי ט"ס הוא ברבינו ירוחם וצ"ל ודוקא לקטלא אבל לאוסרה צריך וכסברת בה"ג בזה. ואפשר לומר דס"ל לר"י כר"ע ור"ט שם במכות דלא כרבנן. ויותר נראה דט"ס הוא כידוע דהרבה ט"ס יש בס' הלז וכמוש"כ הש"ך בכ"ד בזה:

סעיף ג וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל הת"ש שנשאר והא דלא משתבעי בלא"ה מטעם העדאת עדים דר"ח תי' הסמ"ע דבעדים ע"י צירוף ליתא לדר"ח והש"ך כתב המעיין בבעה"ת יראה שלא הזכיר שם בתשובה הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר"ח רק דבלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה. דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות על ידי צירוף: