אורח משפט קל

מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא, אלא בעד אחד. וקשה מה בכך שכבש עדותו תחילה הא יכול לחזור ולהעיד. וכ' הסמ"ע סקי"א דאינן יכולין לחזור ולהעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד א"כ מבואר דגם בע"א אינו יכול לחזור ולהעיד ולכך חייב לשלם בד"ש מיהו י"ל דכ"ז מיירי במשים עצמו רשע. אבל באמת לא מהני אכן מסתימת הפוסקים לא משמע כן:

רמ"א והוא לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו. והרמב"ם והטור כתבו אחר שנחקר העד בב"ד וכתב הב"י שכן הוא בתוספתא שקודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו, ועיין תוס' סנהדרין (דף ל"ב ודף ס"ה) והנה בשבועות (דף ל"ב) אמרינן השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות. ובגמ' שם אימא שבועה גופא בב"ד אין שלא בב"ד לא ומשני לא ס"ד דתניא לאחת לחייב שבועה על כל אחת ואחת ואס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד אין חייבין אלא אחת. והקשו תימא דילמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף ל"ג) דחייבין על כל אחת ואחת:

ונראה לתרץ דהנה בעבודת הגרשוני (סימן ג') הקשה אמאי חייבין בהשביע חוץ לב"ד על כל אחת ואחת אם כפרו בב"ד. הא כיון שנשבעו תחלה לשקר. א"כ כבר נפסלו לעדות. ותי' דמיירי דמושבע מפי אחרים. ובקצה"ח הביא קושיא בשם אחיו. מהא דתנן שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין. דחייב על כל אחת ואחת. דהכא מושבע מפי עצמו. ואמאי חייב על כל אחת ואחת. הא תיכף בשבועה ראשונה נפסל שוב לעדות. וא"כ אינו ראוי להעיד אח"כ. ותי' דכיון דבתוך כדי דיבור הוא אם הי' חוזר כשר וע"כ חייב על כל או"א. והנה דעת ר"ת בתוס' ב"ק (דף ע"ג) ובר"ן נדרים (דף פ"ז) דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר מתורץ קוש' התוס' דלא מצינן לאוקמי קרא בכה"ג דהא מדאורייתא תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי. ואם כן כיון דמשבועה ראשונה נפסל לעדות שוב אין חל השבועה על שאר דברים דאינו ראוי להעיד וא"ש ונכון. ובזה ניחא דאמאי לא מוקי לאחת בב"ד ובתוך כדי דיבור דבזה לא שייך אינו יכול לחזור ולהודות כמש"כ הרי"ף שם דבתוכ"ד חייב על כל או"א גם בב"ד ובשלמא הא דלא מוקי קודם שנחקרה עדותן הוא משום דפסולין מחמת השבועה. אבל תוך כ"ד אינן נפסלין וכמבואר בב"ק (דף ע"ג) שהעידו בב"א והוזמו דתוכ"ד אינן נפסלין ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דהתם אקרא קאי. ותוך כיד אינו אלא מדרבנן:

והנה בכתובות (דף ל"ג) קאמר הש"ס דעדים אין צריכין התראה וקאמר רבה תדע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוי הוה. ופרש"י לבסוף. לאחר שהעידו. מאי דהוה. דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור. וקשה הא יכולין להתרות קודם שנחקרה עדותן בב"ד דשפיר יכולין לחזור כמבואר בהתוספתא שהבאנו לעיל. וא"כ מאי קאמר מאי דהוה הוה. ואין לומר דכל זמן שלא נחקרה עדותן אם נתרה אותו פרשי ולא מסהדי. דזה אינו דפרשי ולא מסהדי לא שייך אלא אם נתרה אותן קודם שהעידו כלל. דאז יאמרו דאפילו אמת למה לנו לומר. אבל כשהתחילו להעיד אז בודאי אם נתרה אותן קידם חקירה אם אמת הדבר יעמדו בדיבורם. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל שכתב לאחר שהעידו היינו אף קודם חקירה ודרישה. וראי' לזה מדפריך אח"כ וניתרי בהו תוך כדי דיבור דיכולין לחזור ולא אמרינן כיון דיכולין לחזור יחזרו ולא מסהדי. א"ו כשהעידו לא שייך פרשי ולא מסהדי. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דנתרה בהו לאחר שהעידו וקודם חקירתן דאם שקר הוא יחזרו מדבריהם. ויש לומר דהרי הסוגיא קאי לענין ממון ובממון הא לא בעינן דרישה וחקירה ותירץ אינן יכולין לחזור כמש"כ הב"י ושפיר קאמר מאי דהוי הוה. וע"ז פריך אביי דמ"מ ניתרי בהו חיך כדי דיבור דגם בממון מהני. אלא דאכתי אינו מספיק. דהא ר"א דקאמר עדים זוממין ממונא משלמי מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אדאורייתא קאי. ומדאורייתא הא בעינן דרישה וחקירה בד"מ ג"כ:

ובזה יש לישב קושיית מהרש"א ז"ל שם שהקשה על הא דאמרינן דלא בני התראה נינהו ופרש"י הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה דקשה דא"כ בממון ומיתה אמאי תענשינהו מיתה הא אין עונש הגוף בלא התראה. ולפי הנ"ל ניחא דבמיתה וממון יתעורר קושיא הנ"ל דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד מצי הדרי בהו וע"כ יכולין להתרות בהם עד דמסיק משום מי איכא מידי אבל בטעמא דרבה שפיר יכולין להתרות בהם קודם שנחקרה עדותן בב"ד וזה נכון היטיב:

והנה יש להסתפק הא שכתבו הטור והרמב"ם דלאחר שנחקר העד בב"ד אין יכול לחזור מדבריו. אם תוך כדי דיבור אחר חקירת עדותו יכול לחזור. ונראה דיכול לחזור תוך כדי דיבור אחר חקירת עדותו. וראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ב) פותחין לזכות ופריך בגמ' היכי אמרינן אמר רבי יהוד' הכי אמרינן להו מי יימר כדקאמריתו. ופרש"י היכי אמרינן בפתיחת זכות כשקיבלו עדותן של עדים ודרשום וחקרום ובאין לישא וליתן היכי אמרינן להו לעדים. מי יימר כדקאמריתו והא קחסמינן להו (חוסמין את פיהם) כשאנו מכחישין אותם ויחזרו בהן תוך כדי דיבור עכ"ל הרי להדיא דגם לאחר דרישה וחקירה מהני חזרה דתוך כדי דיבור. וגם התוס' שם לא פליגי על זה. אלא משום דמי יימר כדקאמריתו הוי טפי מתוך כדי דיבור וכ"ה להדיא בשיטה מקובצת בכתובות (דף ל"ג) ע"ש:

ודע דהא שהגי' הרמ"א והוא לאחר כדי דיבור משמע דבתוכ"ד יכולין לחזור זה אינו אלא אמאי דכתב הב"י לקמן שאומרים מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי אבל אם אומרים שקר העדנו גם בתוכ"ד אינו נאמן דאין משים עצמו רשע וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (שאלה ס"ב) וז"ל ועוד בנדון זה אם בתוכ"ד אין יכול לפסול עצמו בעדותו דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא עכ"ל. וכן מבואר להדיא בכתובות (דף י"ח) בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנין ומסיק בגמ' דמחמת ממון אינן נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע והתם בתוך כ"ד מיירי. דהא הפה שאסר הפה שהתיר בתוכ"ד בעינן כמוש"כ התוס' שם (דף כ"ב) ד"ה מניין ואפי"ה כיון דמשימין עצמן רשעים אינן נאמנים וא"כ ע"כ הא דהגי' הרמ"א לאחר כדי דיבור היינו במקום שאין משים עצמו רשע בזה:

והנה בטעמא דאינו חוזר ומגיד מבואר בב"י משום דלא משוי נפשייהו רשיעא וכן כתב הב"ח לקמן (סי' ל"ח) והשיגו עליהם מהא דמבואר בכתובות (דף י"ח) דגם באנוסים מחמת נפשות אין חוזרים ומגידים. ובזה ניחא הא דאיצטריך קרא בפ' שבועת העדות דאינו חוזר ומגיד ולא סגי בטעמא דאין אדם משים עצמו רשע. ולבר מן דין הא מבואר כאן דגם מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן דאינם נאמנים אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע בזה. וכמוש"כ הר"ן פרק כל הנשבעין בחשוד על שבועת העדות דהיכא דהמעשה אינו קרוב כל כך אמרינן דילמא אישתלי ואין משים עצמו רשע. וכן בנ"י פרק יש נוחלין בנאמן לומר זה בני בן גרושה דבשוגג לא שייך אין אדם מע"ר. וכ"ה בתשובת רמ"א סימן מ"ח בזה. ואפי"ה אינו חוזר ומגיד. ועוד דהא דעת ראב"ן הובא במרדכי פ"ק דמס' ב"ב דהיכא דאיכא עד אחד משים עצמו רשע. ובסנהדרין (דף ט'). וכן בפ"ק דמכות (דף ט') כתבו שם בתוס' דהיכא דאיכא ב' עדים משים עצמו