אורח משפט קכט

והנה בתוס' ב"מ (דף צ"ו) מבואר דהא דאמרינן שם שליח פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן באומר לאפוטרפוס כל נדרים שתדור אשתי דר"י ס"ל דאין שליח יכול להפר ור' יונתן ס"ל שלוחו של אדם כמותו דלכך מדמינן שאילה בבעלים להך פלוגתא משום דלכך ס"ל לר' יאשי' דאין השליח יכול להפר משום דכתיב אשה תרי זימני משמע הוא בעצמו ולא שלית ה"נ כתיב שני פעמים בעליו עמו משמע בעלים בעצמו ולא שליח. ועוד כתבו משום דבעליו ואשה משמע הן בעצמן ולא שליח וא"כ לתי' שני דבעליו לחוד משמע למעוטי שליח. א"כ בשלא בפני בע"ד דילפי' מוהועד בבעליו שפיר יש לומר דמשמע שלא ע"י שליח. וא"כ באנו למחלוקת הפוסקים לקמן (סי' שמ"ו) אי מהני שליח בשאלה כבעלים או לא. ולהסוברים שם דלא מהני ה"ה דלא מהני בקבלת עדות ע"י שליח. והרשב"א סובר כדעת הרמ"ה שם דגבי שאילה בבעלים דכתיב לשון בעליו מהני לשואל גם ע"י שליח וה"נ בקבלת עדות. או דסובר כתי' הראשון שבתוס' משום דשאני התם דכתיב בעליו תרי זימני. אבל הכא דלא כתיב אלא חד זימנא מהני ע"י שליח. וכמו שביארנו בזה:

במכילתא פ' משפטים ורצע אדוניו את אזנו למה נאמר לפי שמצינו בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו. והוא מדכתיב תרי זימני והגישו אדוניו ורצע אדוניו. אמנם בירושלמי (פ"ב דקדושין הלכה א') איתא ורצע אדוניו אדונו ולא בנו אדונו ולא שליחי הוינן סברין מימר ששלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב אית תניא תני ורצע לרבות את השליח עד כדון כר"ע. כר' ישמעאל אדוניו כל שהוא בא מחמת אדוניו ופי' הפ"מ מדכתיב אדוניו יתירא כ"ש בא מחנות אדוניו כמותו ונראה דהירושלמי אתי' כר' יונתן דגם באם ניכפל שלוחו של אדם כמותו והמכילתא סברי כר' יאשי' ולכן הרמב"ם פסק בה' עבדים דאינו נרצע ע"י שלוחו לטעמי' שפסק בפ"ב מה' שאלה דלא מהני בשאלה שליח. וזה נכון:

ואם קיבלו על עצמן הבעלי דינים שיקבלו העדים שלא בפניהם נראה דמהני וכ"ה בשו"ת חכ"צ (שאלה ס"א) ע"ש וכ"ה בתשובת עבוה"ג ס"י עיי"ש:

יש לעיין אם הא דבעינן בפני הבע"ד היינו הגדת העדות ולא דרישה וחקירה בכלל והועד בבעליו. ומסתברא דלא בעינן שיהא בפני הבע"ד אלא הגדת העדות ולא דו"ח. וראי' לזה מהא שכ' הסמ"ע (ס"ק ל"ז) וז"ל ולכאורה הי' נראה דגם אבע"ד קאמרינן דמוציאין לחוץ ומיירי דכבר העידו שניהן בפני הבע"ד וכו' ואחר שהעידו כן קאמר דמוציאין את הכל לחוץ ובודקין את כל אחד לבדו עכ"ל. וכיון דלא בעינן שיהא הבדיקה איך הוא חייב שלא בפני הבע"ד א"כ היכא דצריך דו"ח כגון בדין מרומה וכדומה. גם כן לא בעינן שיהא בפני הבע"ד אלא היכא דירא שמא יחניפו העדים ולא יעידו האמת שיכול לחקור ולדרוש תחילה שלא בפני הבע"ד ואח"כ יעידו בפני הבע"ד כמוש"כ הריב"ש והובא ביש"ש פ"י דב"ק ע"ש. מיהו אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידן פי' דתחילה כתב דאין יוכל להשביען הוא שלא יכבשו עדותן ואח"כ כתב דאפילו שיאמרו האמת יוכלו להשביען וכן עיקר וכ"כ הריטב"א בקדושין (דף מ"ג):

סעיף י"ז ועדיו במקום אחר. יש לחקור בגביית עדות שב"ד מקבלין עדות ושולחין למקום אחר בכת"י שכך וכך העיד פלוני. וכמו כן אם אחד מוציא שטר מקויים וב"ד מקיימין לא ח"י לבד אלא שכך העידו לפניהם העדים על כל מה שכתוב בשטר הא הוי מפי כתבם. ובתוס' ב"ב (דף מ') כתבו וז"ל וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא ברצון המתחייב ע"כ אלמא דמעשה ב"ד לא הוי מפי כתבם וא"כ מדחזינן דתוס' דסברי דכל שלא נכתב מדעת המתחייב הוי מפי כתבם דמעשה ביד דנכתב אף שלא מרצון המתחייב לא הוי מפי כתבם א"כ נראה פשוט דמאחר דהעידו בפני ב"ד על גוף הענין והם שולחין למקום אחר דלא הוי זה מפי כתבם:

אמנם מה שנהגו לגבות עדות ושולחין למקום אחר לא מהני אלא אם הוא כגוונא דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד כמבואר (בסעיף ט"ז) דלא מבעי לדעת התומים דגם בעדות ששלחו כת"י לב"ד דלא מהני במקום דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אלא דגם להנתיבות דמהני הוא משום דכל הב"ד קורין לפני הבע"ד מה שהעדים כותבין בכת"י הוי כאילו מעידין אז בפני הבע"ד. משא"כ בגביית עדות אבל מאחר דאי אפשר לקבל בפני בע"ד מהני גם שלא בפני בע"ד כמבואר במ"א בזה:

סימן כט סעיף א אחר שהעיד העד בב"ד. לכאורה דדוקא בב' עדים שבאו העדים לחייב ממון כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אבל בעד אחד שבא לחייב שבועה מהימן באמתלא ול"א בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והוא עפי"מ דאמרינן בב"ק (דף נ"ו) והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד אלמא דעד אחד המחייב שבועה אינו בלא יגיד. משום דאם לא יגיד בתרי משתעי וכדפרש"י שם מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון. והרי הא דאינו חוזר ומגיד ילפינן מקרא דאם לא יגיד וכמוש"כ הסמ"ע בסק"ד והוא מרש"י כתובות (דף י"ח) ורשב"ם בב"ב (דף קס"ח) ורש"י בסנהדרין (דף מ"ד) וכיון דעד אחד ליתא באם לא יגיד ממילא ליתא בי' כיון שהגיד שיב אינו חוזר ומגיד ויכול לחזור בו באמתלא. ובשלמא בלא אמתלא אינו נאמן כמבואר לקמן בסמ"ע (סוסי' מ"ו ס"ק ק"ח) שכתב אהא שכתב הרמ"א שם דע"א בשטר יכול לחזור בו ול"א בי' כמו שנחקרה עדותו בב"ד דמי. אבל אם העיד בע"פ מבואר בסי' זה דאינו יכול לחזור בו משמע מזה דגם עד אחד אינו יכול לחזור בו. משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע ששקר העיד בתחילה אבל כשנותן אמתלא שהי' אנוס וכדומה אף דבשני עדים לא מהימנינן להו. בעד אחד מהימן. וכמוש"כ הריב"ש (סי' קכ"ז) והביאו הש"ך שם וסוסי' מ"ו) דבהי' אנוס לחתום יכול לחזור בו אף דכתב זה בצירוף עוד טעמים אחרים. מ"מ נ"ל דבטעם זה לבד סגי וה"ה למעיד ע"פ באונס וכדומה מהימן באמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה. אלא דממש"כ הסמ"ע (בסי' מ"ו ס"ק ק"ח) נראה שמפרש אחר שהעיד העד בב"ד שכתב כאן דמיירי בע"א לבד וא"כ הרי מסיק הכא דגם באומר לפתרו או נותן טעם לדבריו לא מהני א"כ מבואר דגם בעד אחד לא מהני אמתלא. לכן נראה דהא שכתב אחר שהעיד העד בב"ד הכוונה כל אחד מהעדים ולעולם מיירי בב' עדים. וכמוש"כ הכסף משנה בפ"א מהל' עדות אמש"כ הרמב"ם מצוה להעיד העד בב"ד דלא מיירי בעד אחד דבע"א לית בי' משום לא יגיד אלא הפי' אחד מהעדים וה"נ כן. בהא סליקנא כיון דמבואר בפ"ב דכתובות (דף י"ח) דפריך רבא ארמב"ח דס"ל דנאמנים העדים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופירש רש"י מאם לא יגיד אם כן בעד אחד דליכא משום לא יגיד נאמן לטעון אנוס הייתי או שאר אמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה. ומעתה גם באמר לעד אחד שיהא עליו כשנים דמבואר בירושלמי (שבועות פ"ד) דאינו באם לא יגיד וכן במקבל לקרובים או פסולים דמבואר בר"ן פ"ד שם דאינן בלא יגיד ג"כ מהימני באמתלא כיון דעיקר כללא דאין עדים מהימני באמתלא ידעינן מלא יגיד א"כ כל שאינו בלא יגיד חוזר ומגיד באמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה:

מיהו בשיטה מקובצת פ"ב דכתובות שם כתב בשם הריטב"א דהא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ילפינן מעפ"י שנים עדים יקום דבר ואי יכולין לחזור לא יקום דבר ע"ש וא"כ לדידי' י"ל דע"א דקם לשבועה מקרי קיום דבר ואינו חוזר ומגיד גם באמתלא:

ונ"ל ראי' דגם בע"א כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהא דאמרינן בב"ק (דף נ"ו) והיודע עדות לחברו ואינו