אורח משפט קכז

דכיון דאפשר בהכי עדיף טפי לעשות כן מאם יעידו קודם שידע אם חייב ממון, וא"כ חזינן דהיכא דהעדות למותר כמו הכא שמא לא יהא חייב. ונמצא דאין תועלת בעדותן לכן לא הניחו להעיד עדותן וא"ש ונכון. [ובמ"א הארכתי לבאר דזה תליא בהא דמבואר בכמה דוכתי אי חיישינן למיחזי כשיקרא ואכמק"ל]:

[והא דסנהדרין (ד' ל"ב) ומסיעין את העדים ממקום למקום פרש"י מחדר לחדר. והרמב"ם פ"א מה' עדות פי' מענין לענין ע"ד שאמרו בברכות מה מקום לתפלה וכו' ונראה ברש"י שפי' כפשוטו הוא עפ"י סוגיא דסוטה (דף ל"ח) ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער מזרח ופריך התם קאי דמסקינן ומחתינן לה כדי כו' ומסיעין אח העדים ממקום למקום וא"כ כמו בסוטה ממקום למקום כפשוטו ואהא מייתי הא דמסיעין אח העדים ש"מ דגם זה כפשוטו כנ"ל נכון בזה]:

סעיף ח' או איש פלוני כשר ונאמן אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום. הטעם דבכ"מ דכתיב ראי' וידיעה במקרא כתיב גם שמיעה. כמו (שמות ג') ראה ראיתי וכו' ואת צעקתם שמעתי. וגו' כי ידעתי וגו' (ודברים נ"ט) לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. וכהנה רבות וכאן בעדות כתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא ראה או ידע ולא כתיב גם ושמע אלא זכר השמיעה על קול האלה ולא על העדות מבואר מזה כי בעדות לא מהני שמיעה מפי אחרים אלא ראה או יודע בעצמו. וזה מבואר ברמב"ם (פט"ז מה' עדות ה"א) וז"ל לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו וכו' שנאמר או ראה או ידע עכ"ל והן הן הדברים שכתבנו מדלא כתיב שמיעה ג"כ מבואר שיהא רואה או יודע בעצמו. וראיי' היינו שיראה הדבר בעיניו. ושמיעה היינו כמוש"כ הרמב"ם שם או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו הוי עלי עד שפלוני הלוה לי מנה. אבל מה ששמע מפי עד אחר לא מהני. ומש"כ מהר"י מיג"ש בסי' קנ"ט בהאי דינא דלקמן (סי' פ"א סי"ג) דלא בעינן ראיית העדים ממש אלא סגי אף בטביעות עינא דקלא. ז"א נכנס בגדר שמיעה וגם זה מקרי ידיעה ודו"ק:

ועוד ביארנו בכ"מ בתנ"ך ששם ידיעה נאמר על דבר הודאי שאין בו ספק כמו בוקר ויודע במדבר (ט"ז ה') וזה כשיודע בעצמו בטוב הענין משא"כ כששמע מפי אחר עדיין יש בו ספק ולכן מדכתיב או ידע ממעטינן עד מפי עד דפסול:

סעיף י"א העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד. אינו עדות דכתיב עפ"י שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם. הנה הרמב"ם (בפ"ג מה' עדות ה"ד) כ' שאין מקבלין עדות אלא מפי העדים ולא מכת"י. אבל מד"ס שחוחכין ד"מ בעדות בשטר אף שאין העדים קיימין. כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות בשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכת"י עכ"ל. והנה המחברים ביארו טעמו משום דעדות דיני נפשות וקנסות וכן מכות וגלות בעי דרישה וחקירה וזה א"א בכתב. לכן פסול מפי כתב. משא"כ בד"מ דלא בעי דו"ח מד"ס שלא תנעול דלת בפני לוין כמבואר בר"פ אחד ד"מ ורק מדאורייתא לכן כתב דמדאורייתא אין מקבלים בד"מ עדות בכתב אלא מד"ס שלא תנעול דלת בפני לוין:

ועיין בתוס' ריש מכות שהקשו איך מקבלים עדות שהעידו על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה וכן במעידין על אחד שהוא חייב גלות הא הוי עדות שאאילה"ז כיון דלא מקיימין בהו כאשר זמם. ותי' שני תירוצים הא' דמקיים במלקות ועוד דלא בעינן עדות שאילה"ז כיון דכאשר זמם לא קאי עליי'. והרי בפרק אד"מ מבואר דהא דבעי דו"ח הוא משום דבעינן עדות שאתה ילה"ז וכיון דבעדות גלות לא בעינן שאילה"ז א"כ לא בעי דו"ח. וא"כ איך כתב הרמב"ם דגם בעדות גלות פסול עדות מפי כתבם הא בעדות גלות לא בעינן דו"ח וצ"ל דס"ל לרמב"ם כתירוץ הא' דגם בעדי גלות בעינן עדות שאילה"ז אלא דמיקיים בהו כאשר זמם במלקות ג"כ ולפמש"כ הנוב"י דהזמה אינו תלוי בחקירות ואפי' עד בן גרושה וחלוצה דלא בעינן עדות שאילה"ז מ"מ בעי דו"ח א"ש בפשיטות וגם בעדי גלות בעי דו"ח ולכך מפי כתב פסול:

רמ"א וכן נוהגין. מחלוקתם תליא בשני תירוצים שבתוספות כתובות (דף כ') אי בעינן שטר מדעת המתחייב דרש"י ס"ל דבעינן דוקא מדעת המתחייב ושלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר וגם עדות לא מהני דהוי מפי כתבם אבל ר"ת ס"ל דלא בעינן דעת המתחייב ומפי כתבם לא הוי אלא באלם שאינו ראוי להעיד ועיין ש"ך (פי' ל"ט) שכ"כ ובב"מ (דף י"ג) אר"א מחלוקת בשאין החייב מודה דר"מ סובר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ופרש"י אם אין הלוה מודה דשטרא דלא שעבד בה נכסים לאו שטרא הוא והוה כמלוה ע"פ שאין לה עדים עכ"ל. ובארחי במ"א דהא רמלוה שאין לה עדים הוא משום כיון דאין לו דין שטר ואין אנו באים מתורת שטר אלא מתורת עדים הוה מפיהם ולא מפי כתבם ולכך הוי כמלוה ע"פ שאין לה עדים ועיין שם בשיטה שכתב דהא דס"ל לר"מ שטר שאין בו אתריות נכסים גם מבני חרי לא גבי. משום דהוי מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש. והוא כמו שכתבנו אליבא דרש"י ז"ל בזה. וזהו דרש"י לשיטתו דס"ל דגם בראוי להגיד לא מהני. וכיון דבשטר בעינן מדעת המתחייב וכל שלא מדעת המתחייב דלא הוי שטר לא מהני גם עדותן עד שיוזידו בע"פ. לכן ס"ל לר"א דשטר שאין בו אחריות נכסים דלא הוי שטר גם בתורת עדות להיות כמלוה ע"מ לא מהני אבל למאן דס"ל דבראוי לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם. וגם היכא דלא הוי דין שטר מ"מ אם נתקיים דנין על פיו וכמו שמבואר לקמן (סי' ל"ט) הי' צריך להיות גבי מבני חרי. וע"כ לדידי' צ"ל כמוש"כ התוס' בב"מ שם דה"ט דלא גבי מבני חרי משום דכיון דמחל על השעבוד מחל על הקרן ג"כ עיי"ש ובמה שכ' לקמן (בסי' קט"ז) עיי"ש:

ונראה דוקא שלחו עדותן בכתב אז לא הוי כתיבה כהגדה. וגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם הוא דוקא בכה"ג אבל אם העד עומד לפני ב"ד וכותב עדותו שפיר הוי כהגדה לפני ב"ד. וראי' לזה מהא שכ' הרמב"ם (בפ"ז מה' עדות) וכן הוא לקמן (סימן מ"ו סי"ג) ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כתב חברו בב"ד. וכ' הש"ך שם (ס"ק ל"ו) וז"ל וגם הרמב"ם נראה דמודה דאם כותב חת"י בפני ב"ד לא צריך עדים או דאפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדים יחתום דאי יעשה כן בב"ד נמצא דהו"ל כמעיד בב"ד. כיון שחותם בב"ד כדי להכיר מתוך כך כתיבת ידו הו"ל כמעיד ממש להכיר מתוך חתימתו וצל"ע עכ"ל. אלמא דיש סברא לומר דמה שעושה בפני ב"ד הו"ל כמעיד ממש. וע"כ לא מספקא לי' להש"ך אלא בחותם בב"ד כדי להכיר מתוך זה כתיבת ידו. ואינו מעיד על גוף הדבר דאז שייך לומר לאידך גיסא דמ"מ אינו מעיד ממש על הדבר שבא להעיד אלא שהוא גורם בזה שמראה כתב ידו שיהא ממילא מועיל לעדותו שבא להעיד אבל היכא שמעיד ממש בכתב ידו על גוף הדבר שבא להעיד אין כאן ספק כלל ובודאי הוי כתיבה כהגדה. וכן ראיתי להנוב"י ביו"ד (סימן ס"ו) שכ' זה בפשיטות דבכותב עדותו לפני ב"ד הוי כהגדה ומהני מפי כתבו כמעיד בפיו ע"ש. והרי ראי' לזה ממש"כ דגם הרמב"ם דס"ל דאינו מועיל עדות מפי כתבם אף אם הוא ראוי להעיד מ"מ ס"ל להש"ך דהגדה בכתב לפני ב"ד הוי כמעיד ממש וכן נראה ונכון. ובריטב"א פ"ק דמכות כ' ראם נותן עדות כתוב לב"ד ואומר מה שכתוב כאן אני מעיד מהני וה"נ כן:

סעיף י"ב חותכין בד"מ בעדות שבשטר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא שיטת הרמב"ם דשטר אינו אלא דרבנן וז"ל בפ"ג מה' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ שנאמר עפ"י שנים עדים