אורח משפט קכו

שמשמע שם (פ"ה ה"ח) שכ' רצו עושין רצו אין עושין. וכן משמע שם (פ"ז)] ואינו מספיק דהסוגיא קאי התם לרב ורב ס"ל להדיא בפסחים (דף ע"ט) דנשים בשני רשות. ובפסקי הלכות פסח שני בקצרה. פסק כן. דרשות:

ונ"ל דהתוס' בפסחים (דף ס"ח) כתבו וז"ל ותימה לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחי שבת. דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכי תימא דגמרינן מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם דמוכח התם דדחי מכשיריהם שבת דהא איכא למיפרך דמה להני שכן בשעת דחייתן מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה ע"כ. והשתא י"ל לפמש"כ התוס' דעיקר הפירכא הוא מפסח דמילה שאני שכן אינו שוה בכל. וא"כ גם מפסח ליכא פירכא דמה לפסח שכן לא הוי בעידנא שבשעת דחייתו למת מצוה אינו מקיים העשה אלא בלילה אמנם נראה דאי אכילת פסחים לא מעכבא. א"כ בשעת שחיטה מקיים המצוה דפסח ואמרינן בפסחים (דף עח) אמר רב גידל אמר רב אם זרק הורצה והא בעינן אכילה אכילת פסחים לא מעכבא. אלמא דרב ס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא. דלא מקיש אוכלין למנויין וע"כ לשיטתו שפיר פריך ולגמר מיניה אבל לדידן דקי"ל דאכילת פסחים מעכבא. ליכא למיפרך דנילף מפסח. דמה לפסח שכן בשעת דחיי' אינו מקיים המצוה אבל בעלמא דבשעת דחיית כבוד הבריות מקיים המצוה אין דוחה כבוד הבריות דבר של תורה וא"ש. ובפסחים (דף ס"ח) נשארו בתימה דאיכא למיפרך מה לפסח שכן אינו אלא בלילה. ושם (דף נ"ט) כ' הר"י עצמו דבפסח דחמיר לא בעינן בעידנא וע"כ דס"ל דלענין למילף פסח מד"א אף דיש בו צד חומרא דכרת מ"מ כיון דיש בו צד קולא שפיר י"ל פירכא וה"נ כן. ולפי"מ דמבואר לקמן (ד' ס"ט) דר"א ס"ל דהזאה אינו דוחה שבת דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ בלא"ה אתי שפיר. והרמב"ם לטעמי' (בפ"ו מה' ק"פ ה"ו) שכ' דטמא מת שחל ז' שלו בי"ג בניסן אינו דוחה שבת וידחה לפסח שני משום דעדיין אינו זמן הקרבן שחייבין בו כרת עיי"ש אבל הראב"ד כתב די"ד שחיטת הפסח וזריקתו הם לעונש הכרת עצמו. ולפי מש"כ הכס"מ אין ראי' מזה:

ועוד יש לתרץ דלכאורה מאי פריך ולגמר מלאחותו הרי יש לומר דהוי שני כתובים. והתעלמת דכבוד הבריות דוחה השבת אבידה ומת מצוה דוחה פסח ומילה. ובשלמא מת מצוה מוהתעלמת לא ילפינן דאיסורא מממונא לא ילפינן. אבל ל"ל למיכתב באבידה ניליף מולאחותו. בק"ו דאם כבוד הבריות דוחה איסור מכ"ש ממונא. וא"כ הוי שני כתובים ואין מלמדין. וצ"ל דהש"ס קאי אי נימא שני כתובין הבכ"א מלמדין. אבל לפי"מ דקיי"ל דאין מלמדין ליתא להאי פירכא דוליגמר מינה ולכך השמיט הרמב"ם זה:

אמנם אינו מספיק לפמש"כ התוס' בשבועות (דף ל') דמצא שק או קופה. דילפינן מוהתעלמת הוי בזיון קטן. ומת מצוה דילפינן מולאחותו הוי בזיון גדול וא"כ לא הוי שני כתובים דליכא למילף מולאחותו אלא בזיון גדול ולכך איצטריך והתעלמת לבזיון קטן:

אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא. דעת הב"י דוקא לאסור אשה לבעלה אבל לא להתיר אשה שנתקדשה. ודעת הסמ"ע דגם בכה"ג מחויב להעיד כיון דיוכל להסתעף מזה איסורא שתקבל קידושין מאחר. והיא סבורה שמקודשת מראשון ואין קדושי שני כלום. ובאו"ת הסכים להבית יוסף. דמשום חששא דמסתעף איסורא אינו מחויב להעיד עיי"ש. וכן נ"ל משום דלא שכיחא שתקבל קידושין מאחר כיון דהיא סבורה דמקודשת. ומשום האי טעמא כתבו התוס' בגיטין (דף י') דלא חששו בקדושין שיחתמו זה בפני זה עיי"ש. וכיון דחז"ל לא חששו לתקן שיחתמו זה בפני זה משום דהוא מילתא דלא שכיחא גם לת"ת אין לבזות כבודו בשביל מילתא דלא שכיחא וכן נ"ל עיקר:

צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד ושם ס"ו צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות. נ"ל דאפילו בדרבנן כגון קיום שטרות נמי כן. וראי' מהא דמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קמ"ב דהשליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך לעמוד אמנם בהדיינים המקבלין עדות מבואר שם ב' דיעות. דדעת הרמ"ה דא"צ לישב. ודעת הרמב"ם דצריכין לישב ע"ש בזה. ובביאור הגר"א שם ס"ק י"ט כתב סברת הרמ"ה דלא בעי ישיבה הוא כיון שהקילו שאף עד נעשה דיין והעד בעמידה ע"כ. ועיין טו"א ר"ה (דף כ"ה) שכתב באם עד נעשה דיין איך אפשר הא כשמצטרף לשלישי לקבל עדות וצריך להיות מעומד והדיינים בישיבה. לכן חידש דלגבי העדים הוי קבלת עדות גמ"ד וצריכין להעיד מעומד משא"כ לגבי דיינים קבלת עדות הוי כתחלת דין וא"צ להיות בישיבה ולכך יכול להיות בעמידה ע"ש בזה. אמנם בכאן הוי לגבי דיינים ג"כ כגמ"ד מאחר דא"צ לדון אח"כ. ובקיום לבד סגי. ודעת הרמ"ה דבדרבנן א"צ לישב הוא מאחר דגם בדאורייתא אינו לעיכובא כמו דאמרי' כיוצא בב"מ (דף נ"ד) דדמאי לא בעי חומש מאחר דגם בדאורייתא אינו לעיכובא:

סעיף ז' מאיימין על העדים. הנה בסנהדרין (דף כ"ט) תנן כיצד בודקין את העדים. הי' מכניסין אותם לחדר ומאיימין עליהם ומוציאין כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומרים לו. אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה כו' ואח"כ מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדבר כו' גמרו את הדבר היו מכניסין אותן. ושם (דף ל') והתניא גמרו את הדבר מכניסין את העדים ההיא דלא כר' נתן (ופי' אלא כת"ק דר"נ דס"ל ואין עדותן מתקיימת עד שיעידו כאחד אבל ר"נ ס"ל שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו) הרי דס"ל לת"ק דר"נ דאף שבאו ביחד לב"ד וחקרו כל אחד בפני עצמו אין מועיל עד שיעידו כאחד לאחר גמר דין ומפרש התם משום דעד אחד כי אתי לשבועה אתי ופרש"י וז"ל עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיובא ממונא קאתי עכ"ל. והנה הטו"א בפ"ב דר"ה פי' דאין הכוונה משום דהוי עדות שאאילה"ז דיכול לומר לחיובא שבועה קאתי. אלא הכוונה דכל אחד בפני עצמו אין בו כח לחייבו ממון אף שמחייבו שבועה וכנראה מפרש"י ז"ל עיי"ש בזה:

ויש להביא ראי' לזה דהרי מבואר דקודם שחקרו כל עד אחד בפני עצמו היו מאיימין עליהם וכתב התיו"ט בפ"ד דסנהדרין דמבואר מזה שאמרו אנו יודעים בדבר זה ואח"כ חקרו כל אחד בפני עצמו ואחר שגמרו את הדבר קודם הפס"ד אין עדותן שהעידו מתחילה מתקיימת לפסוק הדין על פיהם עד שיעידו ביחד והרי הכא א"י לומר לחייב שבועה באתי דהרי אחד ידע מחברו שבאו להעיד על דבר זה. וא"כ איך יכול לומר לחייב שבועה באתי ולא ממון הרי ידעו שעל פיהם יוציאו הב"ד ממון וזה עדיף מרמזי שמבואר בב"ק (דף כ"ד) דא"י לומר לחייב פלגא נזקא אתינן. א"ו כמש"כ דאין בכח לכל עד אחד בפני עצמו לחייב ממון אלא שבועה עד שיעידו ביחד. ועוד מפרש שם בגמ' משום דמקיש הגדה לראי'. וס"ל דגם בראיית העדות בעינן שראו כאחד וה"נ בהגדה:

וקשה אמאי לאחר שגמרו הדבר מכניסין להעדים שיעידו ביחד לממון יעידו תומ"י לאחר דרישה וחקירה של שניהם קודם שנושאין ונותנין בדבר ואמאי דוקא לאחר שגמרו הדבר אבל לפי מה שנתבאר א"ש. דכיון דהגדה שני' שיעידו כאחד אינו אלא לממונא והרי קודם שנשאו ונתנו בדבר אינו ברור אם חייב שיעידו על זה. והרי זה בכלל לא יקום עד אחד וה"ה לשנים היכא דאין תועלת בעדותן והב"ד מצווין ע"ז לכן דוקא לאחר שגמרו הדבר הי' מכניסין את העדים