אורח משפט קכה

אם יקח ראובן חפץ של שמעין ויחן לאחר ודאי דאינו נאמן לומר אני יודע שהוא שלו ושפיר נתתי לו. וכדבריהם משמע מהא דמבואר בסי' ס"ו באם מכר שט"ח של נכרי ומחלו צריך לשלם אף הרבית שעלה עליו. אבל אם נודע שפרוע הוא אע"ג דהוא היה יכול לחזור ולגבות מן הע"כ פטור. הרי דכתבו להדיא דוקא אם נודע שפרעו. אבל אם אומר ידעתי שפרעו לא מהימן:

אם יש לברר ששקר העיד כתב הסמ"ע בישראל לישראל לא שייך זה דבדיני ישראל אין מוציאין ממון עפ"י ע"א ובב' עדים אין שייך בירור דתרי כמאה. ואינו מספיק דהא אפשר בעדי הזמה:

סעיף ה' ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו מחויב להעיד. והוא מהא דמבואר בר"פ שבועות העדות ארבב"ח האי צורבא מרבנן דידע סהדותא ובעי למיזל לבי דינא דזוטר מיני' לא ליזיל כו' וה"מ בממונא והרמב"ם (פ"א מה' עדות ה"ב) כ' וז"ל היה העד חכם גדול והי' בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע ממנו ע"כ. ולולא דברי הרמב"ם הייתי אומר דלכך לא בעי למיזל. לא משום דעשה דכבוד תורה עדיף. אלא משום דעשה דכבוד תורה דהוא מאת ד' אלקיך תירא. כמוש"כ רש"י ז"ל בשבועות (דף ל') נוהג בכל אבל חיובא דעדות דאינו אלא עשה מואם לא יגיד ונשא עונו כמוש"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות עדות ה"א) וכ"ה בחינוך מצוה קצ"ב ובסמ"ג עשין קע"ח הוא עשה שאינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים ובקרובים ובפסולים ועשה השוה בכל דוחה לעשה שאשב"כ. וצ"ע למה באמת הוצרך הרמב"ם לפרש כן. והא דאמרינן בשבועות (דף ל') רב יימר ידע סהדותא למר זוטרא אתא לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו כו' א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. ושם א"א לומר משום דעשה דכבוד תורה שוה בכל. ועשה דועמדו אינו שוה בכל. דאינו נוהג בפסולי עדות. דועמדו נוהג מיהא שהם בעלי דינין. והוצרך לומר משים דעשה דכבוד תורה עדיף. והרמב"ם דנקט משים דעשה דכבוד תורה עדיף יצא לו כן מהא דמייתי בשבועות שם מצא שק אי קופה דכבוד הבריות דוחה להשבת אבידה. והא דל"ק באמת משום דאינו שוה בכל. משום דהאיסור שיבוא ע"י מניעת עדותו הוא שוה בכל ולכן קאמר דאינו צריך להעיד משום דאינו מצווה להעיד לבזות כבודו בממון דאתיהיב למחילה. ומלשון אינו חייב לילך לבד משמע דאם רוצה למחול על כבודו ולילך הרשות בידו. ואף שכ' הריב"ש בתשובה (סי' ר"כ) בשם הראב"ד דאע"ג דהרב שמחל על כבידו כבודו מחיל היינו דורא במידי דלית בי' בזיון אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור למחול דהתורה מתבזה בכך. מ"מ בהאי זילותא למיזל קמי דינא דזוטר מיני' דלא הוי בזיון כ"כ ניתן למחול ועיין ירושלמי פרק ראוהו ב"ד דמשמע נמי כן דאיתא התם ר"ה הוי ידע סהדי לחד כר נש אזיל בעי מידן קומי' וכפר בי' א"ר שמ אל בשם רב יצחק בגין דאת ידע דר"ה בר נש רבא את כפר בי' מה אילו בעי מיזל ומסהד עלך קומי' ב"ד חורן [ופי הק"ע בשביל שאתה יודע דר"ה אדם גדול ואין כבודו לילך ולהעיד אתה כפר בי'] א"ל ועבדן כן [פי' אי רשאי למחול לילך ולהעיד] א"ל אין ושרא ר"ה גרמי' מן ההוא דינא ואזל ואסהד עלי' ב"ד חורן. הרי להדיא דמצי למחול על כבידו ולהעיד. ואף דפי' שם פי' אחר דשאל אי מצי להעיד כיון דכבר פתח לדון אותו מ"מ מה איסור יש בדבר אם פתח לדון. ועוד דגם לפי"ז מצינו דר"ה הלך להעיד לפני ב"ד אחר ובודאי דר"ה גדול מהם הי' ומבואר דיכול למחול על כבודו. והירושלמי הזה הובא בהג"ה אשר"י פ"ק דגיטין:

אמנם לאחר העיון נראה כי זה תליא במחלוקת רבוותא המבואר לקמן (בסי' רס"ג) במצא שק או קופה דאינו מחויב ליטול די"א דאם רוצה יכול למחול. ודעת הרא"ש וסייעתו דאינו רשאי למחול עיי"ש ולכן המחבר לטעמי' שכתב לקמן כדעת הי"א דיכול למחול כתב כאן אינו חייב לילך ולהעיד אבל אם רצה יכול למחול ולילך ולהעיד דהג"מ בשבועות (דף ל') מדמה להדדי מצא שק או קופה לעדות. וכמוש"כ התוס' שם דתרווייהו הוי בזיון קטן:

שוב ראיתי כי כבר חקרו בזה ודעת כנה"ג דיכול למחול, והתורת חיים בשבועות שם כתב דבזה לכו"ע יכול למחול ולא דמי להא דסי' רס"ג דשם אפשר לוותר ממונו משא"כ גבי עדות לא שייך זה עיי"ש. והוא תמוה דהא לקמן (סי' רע"ב ס"ג) מבואר דהרא"ש ס"ל גם בפריקה וטעינה א"י למחול אף דשם לא שייך שיוותר ממונו דהא איכא צעב"ח ג"כ וכמו שמבואר בסמ"ע שם כן. ולכן מחוורתא כדכתיבנא דגם כאן מחלוקת רבוותא כמו בסי' רס"ג ומאן דס"ל התם דא"י למחול ס"ל גם כאן כן. אמנם בריטב"א רפ"ג דשבועות כתב וז"ל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפילו רצה אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהא ידעו לי' בסהדותא דהא מתניתא דמצא שק או קופה פסידא דאבידה איכא ואפי"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו. ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני החם דאיכא כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיני' לא ע"כ וכן עיקר. וכ"ה בהנ"י רפ"ד דשבועות וז"ל וכי אמרינן הכא דקמי' דינא דזוטר מיני' לא ליזיל לא תימא אי בעית לא ליזיל קאמר אלא דוקא קאמרינן כי היכי דלא ליתזל קמי' ע"ה ע"כ:

וי"ל דא"כ הא דקאמר בשבועות (דף ל"א) דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מלך משום דאינו רשאי למחול על כבודו ולהעיד. דאמאי לא קאמר צורבא מרבנן דשכיח יותר וי"ל כיון דבבי דינא דלאו זוטר מיני' מצי לאסהודי לא פסיקא וכיוצא בזה כ' הריטב"א שם דלכך לא קאמר כ"ג משום דמעיד לבן מלך וכן לא פסיקא לי' מילתא בזה. מיהו בתוס' זבחים (דף ט"ז) בד"ה מיושב מבואר דאי רוצה יכול לילך לב"ד דזוטר מיני' דכ' שם וז"ל מיושב ת"ח א"כ הא דאמרינן שבועות (דף ל') דת"ח לא ליזיל אסהודי קמי' דזוטר מיני' לאו מפום דצריך לעמוד אלא משום זילותא דהא אי אזיל לאסהודי מנפשי' מעיד מיושב ע"כ ואי אינו במציאות דלא מצי ליזיל ולאסהודי לא הוי נקטי כזה. אלא ש"מ דפשיטא להו דמצי לאסהודי, ומיהו לתי' השני שכ' דהא דיושב ת"ח מיירי באיסור י"ל דבממון א"י למחול והדרינן למש"כ תחילה דמחלוקת קדמאי בדבר הזה:

במס' ברכות (דף י"ט) אר"י אמר רב המוציא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק כו'. והתעלמת כו' שאני החם דכתיב והתעלמת וליגמר מיני' איסורא מממונא לא ילפינן. ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת. יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ. שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מיני' שוא"ת שאני. והרמב"ם בסוף הלכות כלאים כתב הרואה כלאים קופץ וכו' שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ולמה נדחית בהשבת אבידה שהוא של ממון ולמה נדחית בט"מ משום שפרט הכתוב ולאחןתו ע"כ. והא דניליף מיני' ומשני שוא"ת שאני השמיט הרמב"ם ולא כתב כלל. כבר עמדו המפרשים בזה עיי"ש בדבריהם:

והאו"ת תירץ בסימן זה. דהקו' מפסח. ולזה איכא למימר דמה לפסח שכן יש לו תשלומין. וע"כ דפריך מפסח שני. והסוגיא קאי למ"ד פסח שני נשים חייבות והוי עשה השוה בכל אבל הרמב"ם דפסק (בה' פסח) דשני רשות, וא"כ ליכא למילף מפסח דאינו שוה בכל. והוא תמוה. הא להדיא כ' הרמב"ם (בפ"ב מה' פסח ה"ד) אבל עושים חבירה כו' נשים אפי' בפסח שני. וכתב הכס"מ דפסק כר' יוסי בפסחים (דף צ"א) דנשים חייבות בפסח שני. [ואפילו אי נימא דלא כהכס"מ שכ' בפ"ה דלא פסק רשות אלא להא דאינו דו"ש אבל ודאי עושים פסח שני אלא ברשות כפשוטו וכמו