אורח משפט קי

לבד. וכתבו דניכתב לעונש יתירא. וי"ל לפי"מ דמבואר באו"ח ס' רנ"ו דאם אנסוהו על ל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו משא"כ בעשה לכך ניכתב הל"ת דנפ"מ לזה. ומזה ראי' למש"כ האחרונים דבשוא"ת אין מחוייב לכן הוצרכו התוס' לומר לעונש יתירא בלא תעשה דנותר דשוא"ת הוא האונס אף דבשילוח הקן מצי למימר כנ"ל אבל בנותר צ"ל כתירוץ התוס':

ובתוס' כתובות (דף מ"ט) כתבו דלכך כופין על צדקה אף דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה וכתב ההפלאה שם משמע דפסיקא להו דהיכא דאיכא לאו כופין אותו שלא יעבור. והא דאמרינן לקמן (דף פ"ו) בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע וכו' צ"ל דלא מיירי התם קודם שעבר הל"ת דודאי כופין אותו דל"ת חמיר מעשה. וכדאיתא בריש פרק האשה רבה. אם לא רצה דפנו צריכא למימר וכו' אלא מיירי התם במלקות לאתר שעבר הלאו ע"כ אלמא דמחלק בין אם כבר עבר דאז אינו מלקות ארבעים אבל קודם שעבר כופין כמו במ"ע עד שתצא נפשו וא"כ תוס' לשיטתי' שפיר כתבו בקידושין (דף ל"ד) נ"מ אחריתי בהא דאיכא עשה בהדי ל"ת ולא כתבו הנ"מ דכפי'. משום דס"ל דעל ל"ת לבד כופין ג"כ וכשיטת חי' הר"ן בחולין קל"ב בזה:

אבל בעיקר דברי הפלאה לא ידעתי מנ"ל דהא שכ' התוס' דכופין על ל"ח דהוא כמו עשה דמכין אותו עד שתצא נפשו דילמא אינו אלא בכפי' בעלמא וכן הא דיבמות פ"ח שאם לא רצה דפנו הוא בהכאה בעלמא. וכן ראיתי במשובב נתיבות סי' ג' שכתב לאפרושי מאיסורא אינו אלא הכאה בעלמא ולא עד שתצא נפשו ע"ש בזה לכן שפיר יש לתרץ קושיית התוס' בקידושין כמוש"כ בזה. מיהו התוס' ישינים ביבמות שם כתבו דמכין אותו עד שתצא נפשו דאפילו בנשא חייבי לאוין ג"כ וא"ל דאיסור כהונה שאני כדקאמר התם דא"כ הול"ל בפשיטות דאיסור כהונה שאני לענין זה. ולא לענין דתצא בניסת לאחד מעדי':

ונ"ל דגם הר"ן בחולין דס"ל דעל להבא גם באיסור מכין אותו עד שתצא נפשו אינו אלא בקום ועשה. אבל אם הוא בשוא"ת בעשה כופין אותו עד שתצא נפשו משא"כ בל"ח ובזה י"ל הברייתא בד"א במצות ל"ת אבל בעשה כופין אותו עד שתצא נפשו הוא אם הל"ת בשוא"ת וא"כ מש"כ הפלאה בצדקה מאחר דאיכא ל"ת כופין אותו עד שתצא נפשו ליתא מאחר דהוא בשוא"ת. וראי' לזה נ"ל מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת חוב מצוה. אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תניתוה בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כופין אותו עד שתצא נפשו, וקשה הא ל"ת נמי איכא כאן כמוש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ד) איזהו עושק זה שבא לתוך ידו ממון של חברו ברצון בעלים. וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה. ולא החזירו כגון שיהי' לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה וע"ז נאמר לא תעשוק את רעך ע"כ הרי דאיכא ל"ת דלא תעשוק את רעך באם אינו רוצה לפרוע וא"כ מאי אריא משום דאיכא עשה הא ל"ת נמי איכא וכופין משום לאפרושי מאיסורא. וגם מאי קאמר אם לא ניחא לי למעבד מצוה מאי הא איכא לית וכי לא ידע דמפרשינן לי' ככל אפרושי מאיסורא אלא ודאי דמשום לאפרושי מאיסורא אינו אלא בכפי' בעלמא. מאחר דהוא בשוא"ת ולכן קאמר תנינא דכופין ככל עשה דעלמא ובדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא ל"ת בפריעת חיב כתבתי במ"א בזה:

מיהו בהא דאמרינן בפ"ק דמועד קטן (דף ג') יכול ילקה על תוס' שביעית שהק' התוס' שם דמה"ת ילקה על תוס' שביעית הא ליכא אלא עשה בחריש ובקציר תשבות כתב הריטב"א בשם רש"י ז"ל דהפירוש הוא דילקה מ"מ מדרבנן כמו בכל מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו. וא"כ מוכח דגם לאפרושי מאיסורא אם דחורש וקוצר בשביעית דמכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ מה לי אם הוא ל"ת או מניעה בעשה סוף סוף לאפרושי מאיסורא הוי. ובר"ן פ"ו דשבועות אמתניתין דהמלוה את חברו על המשכון כתב וז"ל ואעפ"י שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כ"ז שהמלוה עובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך עכ"ל הרי להדיא מבואר בר"ן דגם לאפרושי מאיסורא מכין אותו עד שת"נ כמו בסוכה. ומה שהביא ראי' במשובב מהא דלא ניתן להצילו בנפשו אל ג' עבירות ולא בשאר איסורין. אין זה ראי'. דהא דניתן להציל בנפשו הוא בפעם אחת משא"כ לאפרושי מאיסורא הוא לאט לאט. דאולי יפרוש מאיסור בחדא הכאה ג"כ. ובעיקר הדבר שמחולקים בה האחרונים הנ"ל בהא דכופין על מ"ע דלדעת קצה"ח צריך ב"ד דהיינו ג' דיינים והנתיבות ס"ל דלא בעינן ב"ד דהוי כמו לאפרושי מאיסורא תמהתי על זה. דהרי אמרינן בב"ב (דף ח') קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים כו' מאי שררותא דאר"נ א"ר בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה כו' כי הא דרבא אכפי' לר"נ בר אמי ושקיל מיני' ד' מאות זוזי לצדקה. וכ' התוס' בד"ה כי הא אחר הי' עמו דאין עושין שררה על הציבור פחות משנים והא דלא חשיב לי' משום כבודו של רבא ע"כ הרי דבכפי' בעינן שנים וא"צ דוקא ב"ד מומחין אלא בשני אנשים דעלמא סגי כן נ"ל עיקר בזה:

הפמ"ג בהל' מגילה ובראש יוסף מגילה חקר אם גם במצוה דרבנן מכין אותו עד שת"נ במגילה וכדומה ומהא דכתב הרדב"ז בש"א קכ"ו דבשניות דאינו אלא מדבריהן אין מכין אותו עד שתצא נפשו משמע דרבנן קיל בזה. ומה שכתב רש"י בכתובות (דף צ"א) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום כבוד אביהן אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצוה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן ע"כ פי' דאינו כסוכה וכלולב דמבואר שם (דף פ"ו) דמכין אותו עד שתצא נפשו אלא קולא מאחר דאינו מפורש. אף דשייך לכיבוד אב קצת. וא"כ מכ"ש מגילה אף דהוי ד"ק דאין כופין אך התוס' שם (דף פ"ו) השיגו על רש"י דמצוה דרבנן כופין שוב מצאתי בס' שושהע"מ כלל ט' שכתב כן:

ולכאורה משמע כתוס' מהא דאמרינן בברכות (דף כ"א) נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפ"מ כו' ואמאי לא קאמר נפ"מ דאי דאורייתא כופין ואי דרבנן אין כופין. א"ו דגם בדרבנן כופין מיהו י"ל כמוש"כ תוס' בב"ב (דף ה') דדרך הש"ס לומר חד נ"מ אף דאיכא נפ"מ טובא בזה עיי"ש:

ואפילו מחל המתחרף כו' בכס"מ פכ"ו מהל' סנהדרין כתב וז"ל בפ"ב דכתובות מבואר דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ"ע ע"כ. ותיבת לכ"ע לאו דוקא דהא אדרבא אמרינן שם אפילו למ"ד שמחל. וא"כ איכא מ"ד דאינו מחול וכן מבואר בפ"ק דקידושין עיי"ש. ועיין בכסף משנה דכיון שחייב מלקות אינו יכול למחול ועמש"כ לעיל בסי' ז' מזה ובביאור הגר"א כתב מהא דמכות (דף י"ג) שאין ב"ד מוחלין לו. וגמרינן רשע רשע ועיין מש"כ בסימן ז' דמשמע נמי כן ממס' סנהדרין (דף פ"ה) יעוי"ש:

הרשות בידם. כתב הכסף משנה פכ"ז מהל' סנהדרין נראה מכאן דמי שנתחייב נידוי אעפ"י שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו. כל שלא מחל לו חברו ועיין תוס' יבמות (דף כ"ב) אהא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותי ולקללו חוץ כו' דמיירי כשעשה תשובה, דבשלמא מלקות משכחת דמחייב אעפ"י שעשה תשובה אלא לקללו משעשה תשובה אפילו אחר אין רשאי לקללו ותי' דאם הזכיר ש"ש לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נידוי אעפ"י שעשה תשובה חייב. ולא מיפטר עכ"ל ומבואר כהכסף משנה הנ"ל דלא מיפטר בזה עד שירצה חברו והיינו דכללא הוא דכל מידי דניתן לעונש בב"ד שלמטה לא מהני תשובה ונידוי לעונש ניתן לכן לא מהני עד שירצה חברו ג"כ: