אורח משפט קט

בברכות (דף נ"ה) שלשה דברים מקצרין שנותיו של אדם וכו' נותנין לו כוס לברך ואינו מברך ומפרש הש"ס משום דכתיב ואברכה מברכיך הרי דאם אינו רוצה לברך מקצרין ובסוטה לא קאמר אלא דאינו מתברך לבד. ולהסמ"ע ניחא דממילא הוא דאיכא עונש מאחר דליכא ברכה משא"כ באיכא ברכה וזה נכון:

ובזה יש לפרש הא דכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ופי' בתרגום ירושלמי וקללה וחילופיהן ואינו מובן מה בעי בזה ולפי האמור י"ל דלא נפרש קללה דהיינו העדר הברכה שהוא ג"כ קללה. ובאמת הות קללות בפני עצמן דהם שהיו בהר גריזים כדפרש"י לכן פי' וחילופיהן שהם קללה בפני עצמן. וע"ד דמבואר במדרש הככר והמקל ירדו מן השמים ע"ש בזה. וזהו שאמר בפ' תולדות והבאתי עלי קללה ולא ברכה כי אף שלא יקלל ורק לא יברך ממילא יהי' קללה בשביל העדר הברכה:

וכן יש לפרש הפסוק (בתהלים ק"ט) ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו דזה שאמר לבד שלא חפץ בברכה ותרחק ממנו. וממילא בהעדר הברכה הוא קללה אלא וילבש קללה כמדו. קללה בפני עצמו או י"ל מאחר שלא חפץ בברכה ממילא וילבש קללה וכמ"ש:

ובדברים (כ"ח) והי' אם לא תשמע וגו' ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך ארור אתה וכו' ישלח ד' בך את המארה ולפי האמור מבואר היטיב דבתחילה אמר דבהעדר הברכה שאמר תחילה ברוך אתה יבאו כל הקללות ממילא. והיפוך הברכה ברוך אתה. ארור אתה ולא עוד אלא כי ישלח בך את המארה ג"כ:

ושם (בדברים כ"ט) והתברך בלבבו לאמור שלום יהי' לי ופרש"י לשון ברכה יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר לא יבואוני קללות הללו אך שלום יהי' לי, פי' דלא מבעי שלא יבואו קללות הללו. אלא דבהעדר הברכה ג"כ קללה לזה אמר שברכה יהי' לו ג"כ דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום:

ואם חרף ת"ח וכו' להכותו וכו' כמה שיראו וכו'. בביאור הגר"א תוספתא פ"ג דמכות מלקות אומדין אותו אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וזה בדבר דלהבא אבל לעבר הוא כדברי הרמב"ם עכ"ל. וכהתוספתא מבואר בהירושלמי פ"ק דנזיר ועיין פר"ח או"ח סי' תע"א והרמב"ם לטעמי' שכ"כ בפירוש המשניות פ"ד דנזיר וז"ל אמנם מכת מרדות בזה המקום וזולתה ענינה תלוי לב"ד יעשו כפי השתדלותם עכ"ל ולכן כתב כאן כמו שיראו ועיין תוס' נזיר דף כ') שכתבו לחד צד לחלק בין להבא מכין אותו עד שתצא נפשו אבל בלעבר יש קצבה ארבעים ע"ש והחילוק בין לעבר ולהבא כתב בשיטה מקובצת כתובות (דף מ"ו) ע"ש הריטב"א והר"ן שם ולכן בחולין (דף קמ"א) כתב דאין קצבה עד שיקבל ובתי' חולין (דף קל"ב) כתב ל"ט. א"ו דעל לעבר קאי התם. ועיין תשב"ץ (ח"ב סי' נ"א) וריב"ש (סי' צ') שהביאו מהא דממזר סופג ארבעים (קידושין ד' כ"ח) ועיין ט"ז (סי' תצ"ה) באו"ח שתמה דאיך אפשר לומר דמלאכות שקודם לילה הוא מדרבנן דהא בירושלמי קאמר סופג מ' וזה אינו. דהא בקידושין (דף כ"ח) נקט ממזר סופג מ' ומדרבנן הוא וה"נ הא דבירושלמי כן. וא"כ להסוברים דלישה מדרבנן ראי' מירושלמי דגם מכת מרדות ארבעים. ועיין תשב"ץ שם שכתב ומצאתי לרש"י ז"ל ביבמות (דף פ"ג) דמכת מרדות הם י"ג הכאות ולא יותר. ובמס' יבמות לא נמצא רק המג"א (סי' תצ"ו סק"ב) כתב דמהר"א בביאורי רש"י ס"פ כי תצא כתב שהוא י"ג הכאות יעו"ש ובאמת הא רש"י בקידושין (דף כ"ט) שם כתב דממזר סופג מ' שהוא מכת מרדות ולא כתוס' שם משום מדה כנגד מדה א"כ ס"ל דמכת מרדות ארבעים וביבמות (דף נ"ב) כתב בד"ה והתניא דהאי לוקה לאו מלקות ארבעים הוא אלא מכת מרדות מכת רידוי מדרבנן עכ"ל ומשמע מזה דס"ל דאינו ארבעים אלא כמה שיראו. נקטינן מיהת דבלהבא כולם שוין לטובה אין קצבה ועד שתצא נפשו. ובלעבר או ארבעים או כמה שיראו כן הוא ברירא דמילתא בזה:

וכ"כ בפי"ח (מהל' סנהדרין הלכה ו') בלאו שניתן לאזהרת מיב"ד דאין לוקין אבל מכח מרדות איכא כפי מה שיראו ולטעמי' אזיל בזה. ומה שהביאו ראי' מהא דקידושין (דף כ"ח) דהקורא לחברו ממזר סופג ארבעים, לפימש"כ היש"ש בפ"ח דב"ק סי' מ"ח דהאי סופג ארבעים אף שכתב הר"ן דהוא מכת מרדות אינו כן אלא לסימנא בעלמא. אבל אינו מלקות יסורים אלא מלקות בעלמא. אין ראי' משם. ובאמת מהריב"ש ומהתשב"ץ משמע דלא כהיש"ש בזה. וכמו שנתבאר:

ובכתובות (דף פ"ו) בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו. ותמה בדרוש וחידוש הא פשיטא דגם בל"ת אם בא לעבור כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו. שלא לעבור ואם עבר כבר גם בעשה אם עבר עלה ולא ישב בסוכה אין מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ אין הפרש בין עשה לל"ת ע"כ. וכבר ביאר הר"ן ז"ל בחידושי חילין (דף קל"ב) וז"ל נ"ל דמ"ע ול"ת לאו דוקא אלא הכי קאמר בד"א דמלקים אותו ארבעים ותו לא. ד"ל שמכין אותו ואומרין לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשוי' לא מלקין לי' וכו' כיון שעבר סוכות ולא ישב בסוכה או לא נטל לולב כיון דל"ל למיתב בסוכה וליטול לולב מלקין לי' ארבעים חסר אחת ותו לא. וכן אם חמץ בפסח אחר העבירה עשוי'. אבל אם יהי' אוכל חמץ בפסח ומלקינן לי' ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אע"ג דמצות ל"ת היא מחינן לי' תו ועד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כנ"ל עכ"ל. הרי דעיקר ההבדל הוא בין אם לוקין על העבר שאין בידו לקיים עתה אלא למען ידע על העתיד שלא יעשה עוד כן וזהו ל"ת. אבל ביש בידו שלא לעשות או לעשות וזהו במצות עשה דהיינו למונעו עתה. ואין חילוק בין עשה ול"ת אלא בעתיד. ובמ"ע כופין אם אינו רוצה משא"כ בל"ת דוקא אם אכל חמץ ורוצה לאכול יותר דומה לסוכה ואינו עושה אבל אם לא אכל עודנה רק רוצה לאכול אינו דומה לסוכה. ואין מכין עד שתצא נפשו בזה. דדוקא בעשה אם אמר איני עושה הרי אינו עושה מעשה ושפיר כופין משא"כ בל"ת מה בכך שרוצה מי יימר שיאכל אם לא שאכל תחילה דאז דומה לסוכה. שי"ל שיאכל עוד יותר אז כופין ג"כ. אבל ק"ט דהא לא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בהני דסנהדרין (דף ע"ג) אבל לא בשארי דברים וא"כ אפילו אם התחיל לאכול נמי חין כופין [ובס' התשב"ץ פשיטא לי' דבאיסור תורה בעודו אוכל אין מכין אותו עד שתצא נפשו ואינו אלא מלקות מ' עיי"ש בזה]:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' בקידושין (דף ל"ד) בד"ה מעקה שהק' שם אהא דאמרינן התם ואיזהו מצות עשה שלא הזמן גרמא מעקה אבידה ושילוח הקן תיפוק לי' דחייבין בלא"ה אפילו אי הוי זמן גרמא. דהא איכא לאוין באלה הדברים והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ועיי"ש שכתב נפ"מ בזה. ולהנ"ל איכא שפיר נפ"מ דאי מטעם ל"ת אין כופין עד שתצא נפשו משא"כ מטעם עשה. ולכך קאמר דחייבין באלה הדברים משום דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא דכופין אותן עד שתצא נפשן בזה וזה נכון [ובמ"א ביארתי די"ל עוד נפ"מ לפימש"כ התוס' בנזיר (דף כ"ח) בד"ה בנו וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים המצוה. אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך ע"כ וא"כ איכא נפ"מ לענין חינוך דאי מטעם ל"ת היו פטורין מלחנכם כשהן קטנים משא"כ השתא דאיכא עשה ג"כ חייבין בחנוך דבתו ג"כ מחוייב לחנך כמו"ש התוס' ישנים יומא (דף פ"ב) ובמ"א סי' שמ"ג סק"א בזה]:

מה שהק' התוס' במכות (דף י"ד) מאחר דאין לוקין על לאו הניתק לעשה למה נכתב הלאו פי' דהא סגי בעשה