אורח משפט קח

ואין זה הוכחה. ושם לא הוצרך לזה. דהרמב"ם דפסק שם דאינו לוקה סמך עצמו אירושלמי (פ"ג דתרומות) אמר ר' זעירא מתיבין קמי' ר' יוחנן ושתיק לוקה או אינו לוקה כו' אינו לוקה הרי להדיא מבואר כהרמב"ם ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ובפסחים (דף ס"ג) השוחט את הפסח על החמץ ה"ז עובר בל"ת ומבואר שם בגמ' דלוקה ג"כ. וכן מבואר במס' סופרים פ"ד והמקלל בהן עצמו וחבירו חייב ע"כ הרי להדיא דלוקה ג"כ וכמו שנתבאר:

ואגב אורתא ראיתי לעמוד בלשון רש"י ז"ל במכות שם (דף ח') ד"ה לוקה דלטי'. וז"ל ואמרינן בשבועות (דף ל"ה) המקלל את חברו עובר בל"ת ואתי במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש בסנהדרין (דף ס"ו) עכ"ל והוא תמוה מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ו) דמבואר שם להדיא דבעי למילף שיהא חייב על אביו שאינו דיין ונשיא מנשיא ותרש ודיין ופריך מה להצד השוה שכן משונה עד דמסיק מלא תקלל הרי דממה הצד מחרש ונשיא ודיין ליכא למילף שכן משונים ומקלל חברו ילפינן במה הצד מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא פירכא שכן משונים דאב אינו משונה כמו שכ' התוס' שם. ועיין בסנהדרין (דף פ"ה) ברש"י ד"ה אי הכי ומזה מבואר כמש"כ בכללים במ"א דדרכו של רש"י למינקט הס"ד ולא המסקנא ועיין לקמן סי' קכ"ט קצת בזה עיי"ש:

והריטב"א כתב וז"ל וא"ת והיאך לוקה הא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה. ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים וה"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו. והא לאו קושיא הוא דהא לא הוי לאו שבכללות כיון שכל האזהרות מענין אחר הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הרם שנוגע להרבה עניינים וכדאיתא בפ' בן סורר ומורה ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' במס' מכות (דף י"ח) ד"ה ולילקי ועיין במנחות (דף נ"ח) וכ"ה בהריטב"א שבועות (דף י"ח) ואיכא דמקשי איך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהרה שלא לבוא על הנדה ממש כדאמרינן הכא. וגם שלא לקרב אלי' סמוך לוסתה כו' ולאו מילתא הוא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דלא תעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לי' לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה ע"כ והוי דומיא דלא תקרבו לגלות ערוה. להרמב"ם בהלכות א"ב דלוקה על קירוב בעלמא אפילו בלא ביאה הובא בש"ך יו"ד (סי' קנז) אף דכולל כל העריות ומזה מבואר כהפרישה יו"ד (סימן קט"ז) שכתב דבל תשקצו לא מיקרי לאו שבכללות. דכל מיני שיקוץ אחד הם. דלא כהט"ז שם ודלא כהתב"ש (סי' י"ג) שהשיג על הפרישה. והרי דעת ראשונים כוותי'. וכ"ה דעת הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ. ומה שהקשה התב"ש על הפרישה מסנהדרין (דף ס"ג) דקרא דלא תעבדם הוי לאו שבכללות וכולל כל מיני עבודה. ואפי"ה הוי לאו שבכללות. כבר כתב הראב"ד בפ"ג מהלכות ע"ז. דשאני התם כיון דאינם עבודת פנים דאיפליגו מזביחה. דכתיב זובח לאלהים יחרם וכולהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות הרי דגם דעת הראב"ד להדיא שמשם אחד לא הוי לאו שבכללות וכדמסיק שם והכסף משנה (פי"א מה' עכו"ם ה"א) כתב וז"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם. שהוא כולל עניינים שונים כו' או כגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב. אבל כל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחוקות העכו"ם ועונשו שוה דהיינו מלקות ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם עכ"ל הרי להדיא דהיכא דהוי משם אחד לא הוי לאו שבכללות ולפי"ז ניחא קושיית התוספות בסנהדרין (דף ס"ג) דאמאי לוקה משום מבשל ביו"ט ולא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא ותירצו דהכא מפרשי טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה ע"כ. אבל להנ"ל י"ל או כהראב"ד דאפלגי מזביחה. או כהכסף משנה דלא תעבדם כולל את שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם משא"כ יו"ט:

ומה שהביא הריטב"א ראי' משבת איכא למידק היכן מצינו שלוקין בשבת. ותוס' הקשו בסנהדרין מיו"ט דבהדיא תנן בפ"ק דביצה ודוכתי טובא דלוקין אבל לא בשבת. ולכאורה נראה דט"ס הוא בריטב"א וצ"ל ביו"ט. ובזה הי' נסתר מה שתי' עפ"י הכסף משנה פ"ז מממרים דהיכא דהעונש מפורש גם על לאו שבכללות לוקין דהא ביו"ט אין העונש מפורש. אם לא שנימא שדברי הריטב"א שכתב בשבת הוא עפי"מ דאמר בשבת (דף קנ"ד) ואפי' למ"ד לוקין והאיך הו"א דלוקין והא הוי לאו שבכללות וצ"ל דמשם אחד שאני. דלא הוי לאו שבכללות. אך מתוס' יומא (דף ל"ו) מבואר דהוי משם אחד ג"כ הוי לאו שבכללות דכתבו דביוצא ליכא מלקות. ובמס' מכות דפריך ולילקי היינו איסורא בעלמא קאמר ולא כמש"כ במס' מכות דלוקה ביוצא משום דהוי משם אחד ולכן לא הוי לאו שבכללות ועיין תוס' פסחים (דף כ"ד) ודו"ק:

והתראה. כתב הב"י וכ"ה בבה"ג דהו"א מאחר דחידוש הוא דאין בו מעשה ולוקין גם התראה לא תבעי קמ"ל ומכאן ק"ל למש"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה ולפיכך א"צ התראה והראב"ד השיג ממגדף דאין בו מעשה ואפי"ה צריך התראה ג"כ והרי מקלל אין בו מעשה ולוקה ואפי"ה צריך התראה גם כן. ומבואר מזה כפי' הלח"מ שם דהא דאין בו מעשה הוא משום דאיהו בעי למיקטל בלא התראה שלא הד"ב לכך גם הם כן. נ"ל דמקלל בשם אינו מועיל תשובה מאחר דהוא לבטלה וכבר כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ב) דאינו מועיל תשובה בזה וכן משמע דס"ל לריטב"א במס' מכות (דף י"ב) וממש"כ שם דלהרמב"ם י"ל דמהני תשובה בזה, ומאד צריך ליזהר בזה לפימש"כ הב"ת והובא בש"ך כאן דאפילו בכינוי או אל יהי' ברוך ל"מ מחילה:

ונ"ל דהא דכתבו התוס' דבש"ש לבטלה אינו מועיל תשובה משום דאמרינן בברכות (דף ל"ג) דברכה שאינה צריכה איכא לא תשא. ודעת תוס' דהוא דרבנן בר"ה (דף ל"ב) אבל בלא ברכה איכא דאורייתא וכבר מבואר בס"פ בתרא דיומא דף פ"ו) דבל"ת אינו מועיל תשובה וא"כ גם הרמב"ם יודה דהוא כתב דגם בברכה איכא איסורא דאורייתא וא"כ מודה בזה אבל זה אינו דהא מבואר בתמורה (דף ג') דבש"ש לבטלה אינו אלא אזהרת עשה וליכא לא תשא. אלא דשיטת תוס' דבדבר שבנידוי לא מהני תשובה ובש"ש לבטלה איכא נידוי כמבואר בנדרים (דף ז') בזה. ובמדרש בלק על הפסוק מה אקב לא קבה כו' המקלל את ישראל כאילו מקלל את השכינה עכ"ל א"כ מאד צריכין להרחיק מזה:

סעיף ב' אל יהי פלוני ברוך. כ' הסמ"ע דכשהי"ת מסתיר פניו מלברכו ממילא הוא מקולל. והוא מבואר להדיא כן בזהר כי תשא מותנא אמאי סליק במניינא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא כו' ויכיל לאנזקא הרי להדיא כהסמ"ע דבהעדר הברכה ממילא קללה יחשב והוא ע"ד מאמר הכתוב ואנכי הסתיר וגו' וכ' המורה פכ"ג מראשון כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה. ויהי' טובו ורעתו כפי המקרה ומה קשה זה היעוד עכ"ל. ועיין ירושלמי פרק חלק ומ"ר פרשה מ"ב ועוד דוכתי טובא אין לך שעה קשה בעולם מאותה השעה שאמר הקב"ה למשה ואנכי הסתיר ובזה יתבאר נכון מה שאמר הושע (י"ב) כי גם אוי להם בשורי מהם ובהשקפה ראשונה מלת גם אין לו מובן להמבארים. אבל הכוונה הוא דלא מבעי' אם ההנהגה תהא על דרך שאמר הכתוב ונתתי את פני באיש ההוא דודאי לא יוכלו שאת אלא כי גם בשורי מהם ומניח טובם ורעתם אל המקרה גם זה אוי להם. ובזה פירשתי הא שאנו אומרים בתפילת עננו אל תפן אל רשענו ואל תסתר פניך ממנו שהוא כנגד ב' בחינות האמורים לעיל ובדרוש הארכתי ואכ"מ:

והבאתי ראי' להסמ"ע מהא דאמרינן בסוטה (דף ל"ח) כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ופרש"י משום דכתיב ואברכה מברכיך, וי"ל מהא דאמרינן