אורח משפט קו

בכה"ג אמרינן דראוי לבילה ואין מעכב בזה. והב"ח באו"ח (סי' ל"ב) כתב דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה. דאין צריך להוציא אחרת אפילו נמצא בשבת ויו"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבח רביע עלי' וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ע"ש וכ"ה במחה"ש (ס"ק מ"ג) הרי דמשום איסור שבת ס"ל דהוי ראוי לבילה. ולא משמע כן מרשב"ם דב"ב (דף קנ"ו) הנ"ל וצ"ל דהא דאמרו בשבת אמרו ק"ו בחול דראוי לבילה בלא איסור. אבל באמת גם בשבת מהני משום דכל הראוי לבילה וא"כ גם באיכא איסור מאחר דראוי איתא לכלל זה:

ובזה מיושב הא דאמרינן בביצה (דף י"ט) מביאין שלמים ואין סומכין עליהן והקשה הפ"י. אף דסמיכא לא מעכבא מ"מ ראוי לבילה בעינן ותי' מאתר דמדאורייתא מותר לסמוך ראוי לבילה הוי ולהנ"ל י"ל בפשטות כיון דאפשר בסמיכה אלא דאיסורא דשבת רביע עלי' אין בילה מעכבת בו ונכון. ועיין ברא"ש פ"ג דברכות שכתב בהי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו. דמאחר דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד הוי גברא חזי עיי"ש בזה:

נסתפקתי אי מקלל עבד חייב או לא. ולכאורה כיון דקיי"ל דאחיו הוא במצות א"כ אינו רשאי לקלל לא גרע מאשה. ונראה דתלוי בפלוגתא דר"י ורבנן בב"ק דף פ"ז) אי יש לעבדים בשת והרי בסנהדרין (דף פ"ה) אמרינן ת"ש היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב. בא אחר והכהו וקללו פטור והוינן בה מאי שנא בנו ומ"ש אחר כו' אחר גברא קטילא הוה. והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. פי' ואמאי פטור ביוצא ליהרג אם הכהו וקללו הא לא גרע מבשת. אלמא דקללה ובשת מישך שייכי בהדדי. דכל דחייב עליו משום בושת חיובו משום מקלל ג"כ. וכל שאינו חייב משום בושת אינו חייב משום קללתו וא"כ לר' יהודא דאין לעבדים בושת ה"נ דאינו חייב על קללתו. משא"כ לרבנן דאנן קיי"ל כוותייהו דיש לעבדים בושת הכי נמי דחייב על קללתו. וזה פשוט. (וכן משמע לי בב"ב (דף ד') בעובדא דהורדס עבדא דבית חשמונאי ע"ש] וראי' לזה מהא דאמרינן במס' מכות (דף ח') עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל דקטלי' ולוקה דלטיי' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי'. ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. ומדפריך אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי ולא פריך גם אעבד ש"מ דבעבד שפיר לוקה דלטיי' אלמא דגם בעבד שפיר שייך דחייב משום לא תאור. [ובמס' ברכות פ"ב אין מקבלין תנחומין על עבדים אלא אומרים כו' ימלא המקום חסרונך זולת טבי דכשר הי' הרי דסתם עבדים אינן כשירין וכשר דמקבלין תנחומין בכלל לא תאור ג"כ]:

וראיתי להתוי"ט שם פ"א דמכות משנה ג' שכ' וז"ל דבקללת עבד וכותי פטור דכתיב לא תאור בעמך בעושה מעשה עמך עכ"ל הרי דפשיטא לי' דעבד לא שייך בי' לא תאיר. דאינו עושה מעשה עמך. וזהו לכאורה דלא כמוש"כ לכן נראה כמוש"כ הש"ך (ביו"ד סי' א') סק"ב. דסתם עבדים יש בהם מדות רעות ופחותים מרקים ופוחזים אם לא שאנו מכירים שהם בחזקת כשרות ע"ש וא"כ בסתם שאין אנו יודעים שהם מוחזקין בכשרות כיון דאינם עושים מעשה עמך אין בהם משום לא תאור אבל עבד שאנו מוחזקין בו שהוא עושה מעשה עמך ודאי דיש בהם משום לא תאור ולכן לא פריך הגמ' שם במכות מעבד דדילמא מיירי בעבד שעושה מעשה עמך ולכן לא פריך אלא מכותי. ודוחק לומר דרישא דברייתא דנקט כותי פריך מני' וה"ה דהומ"ל מעבד. אלא מחוורתא כדכתיבנא בזה:

ולפי"מ שנתבאר לעיל מסוגיא דסנהדרין (דף פ"ה) דכל דישנו בבשת חייב על קללתו. נ"ל דחייב על קללת קטן אי מכלמי לי' ומיכלם. כמו בבשת בב"ק (דף פ"ו ולקמן סי' ח"כ סל"ז). ולכן מבואר שם דחייב בבשת חרש משום דחייב על קללת חרש וכמו דכתיב לא תקלל חרש. אבל קללת שוטה פטור כמו דפטור על בושתו כמבואר שם בזה. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכ' ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה. וכתב הכס"מ למדה רבינו מדאיתא בהחובל (דף פ"ו) דקטן דמכלמינן לי' ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה ע"כ וכבר ביארנו דמסוגיא דסנהדרין מבואר כן דכל דחייב על בשתו חייב על קללתו ג"כ. ובריטב"א כתב להדיא שם דבעבד פטור משום דאינו בכלל עמך הוא. ועוד דסתם עבדים פרוצים הם ע"כ. ומשמע דעיקר כתירוץ השיך ולכן באם הוא בחזקת כשרות חייבין על קללתו ג"כ. אבל דלא הוי בכלל עמך צריך ביאור דהא בכלל רעהו הוא כמוש"כ הרא"ם פ' משפטים וכמוש"כ לקמן (סי' שמ"ו) א"כ צ"ל דבכלל עמך ג"כ:

נ"ל דמקלל חברו איכא גם עשה דואהבת לרעך ובפרט לפימש"כ בתומים דאיסור מקלל חברו אף דקללת חנם לא תבא מ"מ איכא משום שנאת חברו ועיין בתוס' מו"ק (דף י"ד) ד"ה מהו שינהיג נידוי ברגל. והק' הרב הא לינא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דהא עזרא גזר כדלקמן. והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן. ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים ע"כ. פי' דמי שאינו נוהג כשורה מותר לקללו א"כ אינו אלא לאו דמקלל חברו אבל מנלן שיהא דוחה עשה ולא תי' על מה שהק' הא אין עשה דוחה עשה. ולפימש"כ אתי שפיר דגם במקלל חברו איכא עשה כמוש"כ. או י"ל דבסוטה איכא קללה בשם ומוציא ש"ש לבטלה איכא עשה כמבואר בתמורה (דף ג) הרי דדחי לאו ועשה ואיכא שפיר למבעי אי נוהג גם ברגל וא"ש:

[ונראה דבמחיקה איכא ג"כ משום את ה' אלקיך תירא וכ"כ מחברים ובזה תירצתי קושיית הת"ח בסנהדרין (דף ע') שהקשה אהא דס"ל לר"א בסנהדרין דעיר שיש בה מזוזה אין עושין עיר הנדחת משום לא תעשון כן. דליתי עשה **(ל"ד) במשנה שם אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. וקאמר שם בגמרא (בדף ל"ה) מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקיר להו לנכסי' והוי עני וחזי' לי השתא נמי לכם קרינא בי' והא הרמב"ן כתב בפסחים שאסור להפקיר בשבת ויו"ט. (ובמ"א הארכתי בזה ואמ"ל) וא"כ האיך אמרינן הואיל ובידו להפקיר והוי עני וחזי' לי' הא לא הוי בידו משום דאסור להפקיר ביו"ט. א"ו דאמרינן הואיל גם באיכא איסור המעכבו ומשום האיסור שפיר הויא בידו. אבל מ"מ י"ל דוקא באיסור דרבנן כנגד דאורייתא כיון דמדאורייתא שפיר חזי' ליה במה דיכול להפקיר שפיר אמרינן הואיל. אבל באיכא איסור דאורייתא המעכבו שפיר י"ל דהויא עיכוב ואין ראי' מדרבנן אדאורייתא. והנה לכאורה יש להוכיח דגם באיכא איסור דאורייתא המעכבו הוי עיכוב. לשיטת ר"ת דעדים יכולים לשלוח עדותן בכתב א"כ קשה מש"ס דשבועות (דף ל') דעשה דכבוד תורה דחי לעשה דועמדו ואמאי לידחי' הא קיי"ל דבאפשר לקיים שניהם לא דחי וה"נ הא אפשר לקיים לשלוח עדותו בכתב ולא יצטרך לדחות לעשה דעמידה אע"כ צריך לומר כיון דהא דיכול לשלוח עדותו בכתב הוא דוקא ביכול בעצמו לבא ולהעיד. אבל באילם דלא יכול להעיד לא מהני ג"כ בכתב. א"כ מהשתא אם נאמר דעשה דכבוד תורה לא דחי לעשה דעמידה משום דאפשר לשלוח עדותו בכתב. א"כ אם תאסר לו מלבא בעצמו מחמת עשה דעמידה א"כ אז לא יהני ג"כ שישלח עדותו בכתב. דהא אינו ראוי לבא מצד עשה דעמידה והויא אינו ראוי בזה. א"כ יהי' מוכח לכאורה דבאיכא איסור המעכבו חשוב עיכוב בזה. אבל אפשר לומר דבשילוח עדותו בכתב לא חשיב לאפשר לקיים שניהם דיותר מצוה הוי לבא בב"ד ולהעיד וגם לפימש"כ בהגהותי לסי' י"ז דבעשה לעשה לא שייך הדין דאפשר לקיים שניהם א"כ ליתא לראי' זה. וביותר י"ל דחשוב ראוי מצד עשה דעמידה כיון דבידו למחול על כבודו ולהעיד בעמידה ולא צריך לדחות ואין כאן שום עשה המעכבו:

)**