אורח משפט קה

לא מצינו בזה. ועיין מש"כ בסי' ל"ד קצת ראי' לזה:

ועיין בעל הטורים פ' קדושים שכ' לא תלך רכיל בעמך בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי מריבה. שנאמר לא תלך רכיל בעמך בעושה מעשה עמך וכו' ע"כ הרי דבעל מריבה אינו עושה מעשה עמך הוא. וצריך תלמוד בזה. ובתשובת להרשב"א (שאלה ר"פ) כ' בראובן שמשתדל לבער עבירות וקמו קצת אנשים נגדו לבטל המצוה דמ"מ אין לקללם ע"ז ע"ש בזה:

ובמס' גיטין (דף ל"א ודף מ"ב) דר"ה ור"ח הוו יתבי חליף ואזיל גניבא מקמייהו א"ל חד לחברי' ניקום מקמי' דבר אוריין הוא וא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום. הרי דעושה מריבה אינו עושה מעשה עמך הוא. ולכן אין חייבין לכבדו וכמבואר בר"ן פ"ק דקידושין והוא כדברי הירושלמי דהובא בבעה"ט הנ"ל ועיין תוס' קידושין (דף ל"ב) בד"ה זקן אשמאי פי' בקונטרס רשע ועם הארץ. וק' דהיכי קאמר דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא אפילו מצוה להכותו לבזותו לזלזלו ע"כ משמע דבכל דהוי רשע אינו עושה מעשה עמך הוי וכן עיקר:

ועיין מג"א סי' קנ"ו וז"ל בירושלמי פאה פ"א מותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת מ"ט ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד הגהות סמ"ק ע"כ הרי להדיא דלא כמו שמבואר בבעה"ט ובהש"ס הנ"ל דבעלי מחלוקת אינו עושה מעשה עמך ובלא"ה אין בזה משום לה"ר והדרש שכ' בבעה"ט לא מצאתי כעת בירושלמי בזה:

ואי מותר לקלל א"י. בתוס' מס' עכו"ם (דף ד') כ' בד"ה ש"מ לאו ארח ארעא. לספרים דגרסי ההוא עובד כוכבים ניחא בעובדי כוכבין לא מעלין ולא מורידין והוא שביקש לקללו וכו' ולא להורגו. ולא דמי להורדה לבור. ולספרים דגרסי ההוא מינא. אעפ"י שהמינים מורידין לבור נמי ניחא דודאי ביקש להרוג בקללתו ומ"מ קאמר בתר הכי ש"מ לאו ארח ארעא כי לא הי' לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש ואעפ"י שמותר להורגו ביד"א ע"כ משמע דאי גרסי' עכו"ם הא דלאו ארח ארעא הוא משום דלא מורידין ואין צריכין משום דלא לדחוק בידי שמים וכן משמע בתוס' ברכות (דף ז') מיהו אף דלאו ארח ארעא אבל כ"ז אי הדבר ודאי אבל בקללה בעלמא דאין ברי היזיקא מותר דאפילו בישראל באינו עושה מעשה עמך מותר. אף די"ל דישראל דוקא באינו עושה מעשה עמך משא"כ בעכו"ם, מ"מ י"ל כן דלא עדיף מישראל בזה. ושוב בא לידי ספר ברכי יוסף וראיתי שכתב דמותר לקלל כמו שנאמר ושם רשעים ירקב וכו' וצ"ל כמוש"כ בזה ועדיין יש לחקור במקלל חברו בכתב אי לוקה או לא ובשו"ת חתם סופר (שאלה רכ"ז) כ' וז"ל והנלע"ד להמעיין בתמורה שם בסוגיא גבי מקלל חברו בשם דשבועה ומקלל עיקר איסורא הוא משום מוציא ש"ש לבטלה. אע"ג דבמוציא ש"ש לבטלה ליכא מלקות מ"מ כיון שהשיא ד' יתברך לצורך שבועה או קללה איכא בזיון טפי כו' וא"כ הדבר פשוט דלא המוציא ש"ש לבטלה אלא במוציא בשפתיו אבל בכותב על הספר אין כאן בזיון כלל. אפילו כתבו דרך שבועה וקללה. משו"ה אין כאן מלקות ע"כ. ומש"כ דמקלל חברו הוא משום מוציא ש"ש לבטלה. זה אינו דהא ברמב"ם בפי"ב מהלכות שבועות מבואר דמוציא ש"ש לבטלה אינו אלא בשבעה שמות שאינן נמחקין ולא בכינוים ובמקלל הא ס"ל בפכ"ו מהל' סנהדרין דאפי' בכינוין חייב. ולרבינו ירוחם הוא בהיפוך. דמוציא ש"ש לבטלה אפילו בלע"ז אסור. וה"ה בכינוין ובמקלל אין חייב בכינוין וכמו שנתבאר לעיל בזה. ומעתה י"ל דאף דבכתב ליכא איסורא דש"ש לבטלה. אבל במקלל איכא מלקות ג"כ וגם מש"כ הח"ס דאיסור שבועה הוא משום מוציא ש"ש לבטלה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות דאפילו בכינוים איכא מלקות ובכינוים הא ליכא איסורא דש"ש לבטלה כמש"כ הרמב"ם פי"ב מה' שבועי הנ"ל בזה:

ומה שהקשה הח"ס שם הא שלא אמר נמי חוץ ממקלל אביו ואמו דממיתין בלא מעשה. וכ' וצ"ל דבכלל מקלל חברו הוי נמי אביו ואמו ע"כ. אכתי קשה למה לא חשיב מגדף. ומסית ונביא השקר שממיתין בלא מעשה. כמבואר בסנהדרין (דף ס"ה) דמהי"ט פטרינן מקרבן ג"כ. א"ו דלא חשיב אלא הדברים דלוקין בלא מעשה ולא הדברים שממיתין בלא מעשה, אלא הא קשה טובא אמאי לא חשיב עדים זוממין דהוי לאו שאין בו מעשה ולוקין. וכבר הקשה התוס' כן בשבועות (דף כ"א) בד"ה חוץ מנשבע ומימר וא"ח וליחשוב נמי עדים זוממין ומוציא שם רע וי"ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא, לא חש למיתנא. א"כ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בתן חוץ ע"כ וא"כ לא ק"מ הא דלא קחשיב מגדף וגם מקלל אביו ואמו דכיון דעונש דידהו כתיבי בהדיא לא חש למיתני א"כ אין למדין מן הכללות. וי"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף כ"ט) דאין לוקין על לאו דלא יחשב והא אפשר בכתב דהוי מעשה ג"כ. גם דיש להקשות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) דנודר בשמו ומקיים בשמו של עכו"ם אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. והא איכא במעשה בכתב. ובלאו דלא תזכירו איכא איסורא אפילו בכתב. וממילא ילקה אף באין בו מעשה,. להמל"מ בפ"ד דמלוה. דכל היכא דאפשר במעשה אף דאין בו מעשה לוקין עליו. והיות כי בגוף הדבר אי כתיבה בשבועות הוי שבועה האריכו במחברים. וצריך ביאור בפני עצמו לכן קצרנו. והעיקר דמזה ראי' למש"כ האחרונים כיון דעיקר הוא משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ובמקום איסורא לא שייך ראוי לבילה מאחר דאיכא איסורא. ואיך שיהי' איסורא איכא ודאי בכתב במקלל חברו לכן יש ליזהר שלא לקלל אפי' בכתב גם כן:

ובהא דכתבו האחרונים דאף אי כתיבה כדיבור הוא משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ובאיסורא לא שייך. אף דיש קצת ראי' מהא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ו) רי"א בשבת אמרו ק"ו בחול. ופרשב"ם ק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. דאפשר בקנין משא"כ בשבת אף דאפשר באיסור לא אמרינן כל הראוי אך מ"מ מהה"מ ספי"ג מהלכות שכירות שכ' לתרץ הרמב"ם דס"ל בחסימה דלוקה אף דאין בו מעשה. משום דאפשר בחסימה וא"כ הרי הוא ג"כ כמו כל הראוי לבילה וכן מצאתי בנ"ב מהדו"ת (שאלה עו) אלמא דגם באיסור אמרינן זה. וא"כ ליתא תירוץ הנ"ל בזה. ובהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) דר"א ס"ל דלא תקרא לה שם עד שתאפה. משום דאי בעי מתשיל והוי כדידי'. ואמאי אמרינן הואיל. דהא מסתמא לא עביד איסורא וצ"ל דשאני מהא דכל הראוי לבילה דראוי משמע בלי איסור כלל משא"כ הואיל אי בעי אמרינן אפילו באיסור וכמוש"כ התוס' במס' סוכה (דף ל"ד) דהוי בידו אפי' אי הוי באיסור וכן משמע מתוס' קידושין (דף ס"ג) וכמוש"כ בסימן א' מזה:

**(מבן המחבר ולפיענ"ד י"ל בההיא דפסחים דכיון דעל גוף השאלה ליכא איסור המעכבו מלשאול אלא רק דאם ישאול ממילא יהי' שלו ויעבור בב"י שפיר אמרינן הואיל בזה. אבל היכא דאיכא איסור המעכבו מלשאול שפיר אפשר לומר דלא אמרינן הואיל בזה. ונראה לי להביא ראי' דגם באיכא איסור המעכבו אמרינן הואיל מהא דאיתא בסוכה (דף)** ובתוס' ברכות (דף כ"א) דאדם המתפלל ושמע קדיש או קדושה ישתוק דשומע כעונה. ובש"ל כתב דאינו יוצא דהא דשומע כעונה הוא אם יכול לענות אבל כאן דאינו רשאי. אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"ש אלמא דבמקום איסור ל"א דהוי ראוי אלא דבאיכא איסור אינו ראוי. אמנם התוס' דס"ל דגם באינו רשאי לענות ישתוק ויוציא אלמא דל"א בזה דאינו ראוי לבילה מאחר דאיכא איסורא ואפילו