אורח משפט קד

אך זה צריך ביאור מנין דאיכא איסורא בלא שם ובלא כינוי והמפרשים ביארו מדקתני בשבועות (דף ל"ה) וחכמים פוטרים משמע דאיסורא איכא וכן משמע מהא דקי"ל בסנהדרין (דף פ"ה) דאין הבן נעשה שליח לנדותו ולרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' רמ"א מיירי בלא עשה תשובה. ולהטור פטור אז מכיבוד אב, והרי נידוי בלא שם וכינוי הוא ואפ"ה איכא איסורא משום דאו הרי היא כאחר כמבואר שם (סי' רמ"א) אבל קשה קושיית הר"ן בפ"ד דשבועות שהקשה אשבועה מנלן דאיכא איסורא מאחר דקראי לא משמע אלא בשם וכינוי דילמא אפילו איסורא ליכא וה"נ מאחר דקראי לא משמע אלא בשם וכינוי כמו שביארנו מנלן דבלא זה איכא איסורא דילמא הכא אפילו איסורא ליכא ותי' דהרי"ף בשבועה לא שייך כאן ואפ"ל דמסברא ידעינן זה דאסיר. שלא לשנוא לאחיו. ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה וזה פשוט ונכון:

ומה שכ' ראי' מהא דאין הבן נעשה שליח דאיסורא איכא אין ראי' לפי"מ שכתב הט"ז (סי' רמ"א ס"ק ט"ז) והש"ך (ס"ק כ' שם) דאפילו אי רשע פטור מכיבוד אב מ"מ לצער אסור אין זה ראי' לאחר דאיכא איסורא:

וכתב החינוך מצוה ס"ט ומ"ש ז"ל בענין זה שהחיוב אינו במקלל ובלה"ק דוקא אלא אפילו בכל לשון ע"כ ויש לומר דלפי"מ דמבואר בשבועות (דף ל"ה) רחב"א אומר הואיל ואמרה תורה וכו' קלל ואל תקלל כו' מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם. אלמא דילפינן לא תקלל מסוטה ומאחר דפרשת סוטה נאמרה בכל לשון כמבואר בסוטה (ל"ב) גם לא תקלל כן ואפילו לרבנן דלית להו גזי"ש דלא בעי שם המיוחד הא לדידהו אפילו בכינויין חייב וממילא דה"ה בכל לשון כמוש"כ הרמב"ם וטוש"ע א"כ ה"ה הקללה בכל לשון דמדרחב"א נשמע לרבנן ג"כ:

המקלל אחד מישראל. בהגמ"י פכ"ו מהל' סנהדרין כתב שכל דינים אלו הם דוקא בכשרים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ"ל, ועיין לקמן (סי' ר"ד) מש"כ דמאן דלא ציית דינא לא מיקרי אינו עושה מעשה עמך שיהא מותר לקלל חנם ושכן משמע מתוס' במו"ק ע"ש ויש לחקור במקלל חברו דאינו עושה מעשה עמך דליכא משום לא תאור אי אינו אלא דאינו לוקה. אבל איסורא איכא או דמותר לכתחלה ג"כ. ובאביו ואמו מבואר בש"ך יו"ד (סי' ר"מ ס"ק ט"ז) דאף דליכא משום לא תאור באינו עושה מעשה עמך איסורא מיהא איכא אבל באדם דעלמא י"ל דמותר לכתחלה ג"כ. ומב"ד ושליח ב"ד אין ראיה דהא הכאה הותר אצלן. והן רשאין ולא אחר. וא"כ י"ל גם במקלל דהן רשאין ולא אחר. אך מתוס' ב"מ (ד' מ"ח) שכתב בד"ה עושה מעשה עמך לא מקרי האי אינו עושה מעשה עמך לענין שיהי' מותר לקללו בחנם כ"א לקללו על המקח הזה. במי שפרע ע"כ ומדכתבו מותר לקללו בחנם משמע דלכל אדם הותר כן:

עיין תשב"ץ ח"א (סי' קס"ח) וז"ל וה"נ דאמרינן בירושלמי דמועד קטן. תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול מפני שלא למדו שאם למדו היו יודעים שאבל אסור לאכול משלו מדקאמר רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. וכדאיתא בפ' ואלו מגלחין (ד' ט"ז) וא"נ למדו ולא קיימו מצות הבראה ראוין הן לקללה ככל מי שאינו עושה מעשה עמך כדאיתא בפ' הזהב (דף מ"ח) ובפ"ב דיבמות ע"כ אלמא דגם בדבר דליכא מלקות הוי אינו עושה מעשה עמך אבל מ"מ י"ל שהוא כמו במי שפרע שכ' התוס' בב"מ (ד' מ"ח) דאינו אלא לענין זה. אבל לא שיהא מותר לקללו בחנם וה"נ כן:

אינו עושה מעשה עמך דפטור במקלל חברו ואביו ואמו אם עשה בשוגג ואחר כך כשנודע לא עשה תשובה ל"א בזה אינו עושה מעשה עמך הואי וכן מצאתי להריטב"א במס' מכות (דף י"ב) שכתב להדיא בהרג בשוגג אף דלא עשה תשובה עושה מעשה עמך הוי עיי"ש בזה. ועיין תוס' קידושין (דף ל"ב) בד"ה רי"א דמוכח נמי כן. ומהתוס' שם שכ' דהא דיטיל ארנקי לים ואינו מכלימו מיירי באותו ענין שיש לאב ק"ר בכך דאל"ה אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית ע"ש מבואר דגם במידי דאין לוקין ג"כ הוי אינו עושה מעשה עמך. דהרי אין לוקין על בל תשחית בבגדים. ואינו אלא מדרבנן כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' מלכים ע"ש בזה. אם לא שנאמר דתוס' ס"ל דבכל מילי הוה דאורייתא וא"כ אין ראי' מכאן ועיין תשב"ץ ח"א סי' קס"ח:

והא דאינו עושה מעשה עמך מותר לקללו מה הוא אינו עושה מעשה עמך אי בדבר שהוא מומר כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) פירשו אבותיו מדרכי אבותיו. ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. ופרש"י שהוא מומר או אפילו בדבר אחר שהוא רשע כמו בפסולי עדות ובעינן דבר שחייב בו מלקות כמו שמבואר לקמן סי' ל"ד וגם ברשע דרבנן אי הוי אינו עושה מעשה עמך. כמו פסולי עדות דרבנן או לא. ומהא שכתב הגהמ"י פ"ו מהל' ממרים וז"ל יכול אמר לו אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר כו' מכאן למדנו שבדיבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין שאם הי' נחשב רשע בדיבור פשיטא שלא ולא הי' צריך פסוק לזה ע"כ. אלמא דלא מקרי אינו עושה מעשה עמך באביו ואמו. אלא באי הוי רשע. ובעושה שליח לדבר עבירה אינו רשע והוא עושה מעשה עמך עדנה. וה"ה למקלל חברו. ולכן במידי דלא הוי אלא דרבנן אף דפסלוהו לעדות מ"מ לקללו אסור דאכתי עושה מעשה עמך הוא מדאורייתא:

וכן משמע מהא שכתבו התוס' במועד קטן (דף י"ד) שכתבו שם לתמוה איך דחי נידוי ומאן דלא ציית דינא לאו דמקלל חברו. וכתבו דשמא מסוטה ילפינן ע"כ. ולא כתבו משום דאינו עושה מעשה עמך. א"ו דאינו עושה מעשה עמך אלא אי הוי רשע דאורייתא ואפי' רשע דד"ק כמו לוה רשע ולא ישלם מאחר דלא כתיב באורייתא אכתי עושה מעשה עמך הוא כליל ברור בזה. איך שיהי' במידי דאינו חייב אלא בד"ש כמו בגרמא בנזקין לא אמרינן אינו עושה מעשה עמך בזה. ובגזלן פשיטא דאינו עושה מעשה עמך הוא כמבואר מהא דבב"ק (דף צ"ד) בגזל פרה וטלית דחייבין להחזיר מפני כבוד אביה דפריך דאינו עושה מעשה עמך ומוקי כשעשה תשובה והוא דהוא רשע דומיא דפסולי עדות גם כן:

אלא מהא שכ' התוס' ביבמות (דף כ"ב) בד"ה כשעשה תשובה משמט דבכל דבר אינו עושה מעשה עמך הוא שכ' וז"ל והא דאמר בסנהדרין (דף פ"ה) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכוחו ולקללו חוץ ממסית וכו' התם כשעשה תשובה. וא"ת מלקות משכחת דמחייב אעפ"י שעשה תשובה. אלא לקללו מי שעושה תשובה אין רשאי לקללו אפי' אחר. וי"ל דאם הזכיר ש"ש לבטלה או דבר שנתחייב בו נידוי אעפ"י שעשה תשובה חייב ולא מיפטר ע"כ. וא"כ מבואר דאפי' במפיק ש"ש לבטלה דאין בו מלקות אלא עשה דאת ד' אלהיך תירא כמבואר בסנהדרין (דף מ"ו) ובתמורה (דף ג') ואפי"ה דוקא כשעשה תשובה. אבל בלא"ה אינו עושה מעשה עמך הוא. וכן דבר שנתחייב בו נידוי. [וזה לא מיירי בלא ציית דינא דבזה לאלתר שרינן ליה כשעושה תשובה כראמרינן במו"ק (דף ט"ז) טיט אסור וטיט שרי והני מילי לממונא וכו'] דאפי' על איסור דרבנן מנדין כדאמרינן בפסחים (דף נ"ב) מנדין על ב' ימים טובים של גליות ועיין יו"ד (סי' של"ד סמ"ג) ואפי"ה דוקא כשעשה תשובה הא בלא"ה אינו עושה מעשה עמך הוא, ואפי' את"ל דמיירי באיסור דאורייתא דומיא דאפיק ש"ש לבטלה דחייב נידוי כמבואר בנדרים (דף ז') אבל מ"מ מבואר דלאו דוקא בלאוין שיש בהם מלקות אלא אפילו בעשה תמור ודבר שיש בו נידוי אי לא עשה תשובה. אינו עושה מעשה עמך הוא ומעתה י"ל דעל כל כ"ד דברים שמנדין את האדם כמבואר ביו"ד שם לאו עושה מעשה עמך הוא. אלא דהא קחשיב התם מאן דלא ציית דינא וכבר ביארנו מהתוס' דמועד קטן דבזה עושה מעשה עמך הוא עדיין ולכן אין לנו ראי' אלא על איסור דאורייתא לבד אף שאין בו מלקות אבל איסור דרבנן