אורח משפט קג

ע"כ והוא כמוש"כ דבכל הז' חייב דהוא באחד מן המיוחדין והכינוין הוא רחום וחנון כו' ופירש כשיטת הרמב"ם ולא כרש"י בזה:

בש"ג פ' כל כתבי כתב בשם הריא"ז וז"ל. ויש לשאול על ספרים שכותבים היום בלשונם והם כתבי הקודש שלנו אם טעונין גניזה ואם לחוש על אזכרותיהן שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם שהמוחק את השם עובר בלאו, ונראה בעיני שטוב להחמיר בדבר כמבואר בקונטרס הראיות ולפימש"כ הרמב"ם (בפכ"ו מה' סנהד') דשמות שהגוים קורין להקב"ה הרי הם ככינוין והרי בכינוין ליכא איסור מחיקה אלא בז' שמות בלבד כמבואר בשבועות (דף ל"ה) ומזה מבואר דהוא כרבינו ירוחם שכ' וכמה מחברים הקשו אהש"ך ביו"ד (סי' קע"ט) שכ' דבלשון לע"ז מותר למחוק דמ"ש מהא דכאן דאסור לקלל אפילו, בלע"ז. ולק"מ הרי הרמב"ם התם כ' דלע"ז הוי ככינוין וא"כ ניחא שפיר דבמקלל דאפילו כינוין אסור גם בלע"ז אסיר משא"כ מחיקה דמותר בכינוין שפיר מותר בלע"ז ג"כ:

בסמ"ע מבואר דבארור בעי שם וכינוי אבל בכנה"ג כתב דמהר"ם מינץ בתשובה צ"ז כתב דבארור לבד סגי ונ"ל ראי' למהר"ם מינץ מהא שכ' התוס' במו"ק (דף י"ד) בד"ה מהו שינהוג נידוי' ברגל והק' הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דהא עזרא גזר כדלקמן (דף ט"ז) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן ע"כ. והרי בנידוי ליכא שם וכינוי והאיך כתבו התוס' דאיכא לאו והא אינו אלא איסורא אלא ודאי דבנידוי לא בעיא שם וכינוי. כדאמרינן שבועות (דף ל"ו) ארור בו שבועה בו נידוי ולוקה בארור. ובתשובת ראנ"ח ח"ב (שאלה ס"ט) כתב דבלא שם וכינוי איכא איסורא דארייתא מהך דתוס' מועד קטן הנ"ל שכתבו דדחי לאו דמקלל חברו ע"ש וזה אינו דמדכתבו לאי משמע דלוקה ג"כ ולא איסורא גרידא אלא ודאי כדכתיבנא בזה וא"כ בנידוי דהוא ארור כדאמרינן במו"ק (דף י"ז) מאי שמתא רב אמר שם מיתה ושמואל אמר שממה תהי' וכן כתב הריטב"א בשבועות (דף ל"ה) דנידוי הוא ארור וע"כ איכא לאו דאורייתא ג"כ:

אבל הרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ר כתב וז"ל אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני כו' אינו לוקה ע"כ וכ"ה בחינוך מצוה (מ"ט) וכ"כ הטור אלא שבשו"ע השמיט זה הרי להדיא דגם בארור אינו לוקה. וס' מהר"ם מינץ אינו בעירנו וי"ל בזה. ובאורים הביא ראי' מרש"י שבועות (דף ל"ו) שכתב ארור לד' משמע דגם בארור בעי שם וכינוי ועיין רש"י ברי"ף פ"ג דמועד קטן שכתב והמקלל את חברו בלשון זה ארור הוא קללה הוא וחייב המקלל ע"כ משמע דלא בעי שם וכינוי בזה. ותמיהני הלא מבואר ברמב"ם וטור דלא כמהר"ם מינץ בזה. וכ"ה ברא"ש פ"ד דשבועות סי' כ"ה שכ' ואם קלל חבירו ואמר ארור הוא לד' חייב המקלל ע"כ:

ובמס' ב"מ (דף מ"ח) מי שפרע אביי אמר אודועי מודעינן לי' דכתיב ונשיא בעמך לא תאור והרי הכא ליכא שם ולא כינוי ואפ"ה קאמר דאיכא לא תאור וא"ל דאיסורא מיהא איכא. דהול"ל משום לא תאור ומדקאמר דכתיב משמע דאיכא ל"ת ג"כ ואפילו אי נימא דזה הוי כינוי מי שפרע מדור המבול כמו חנון ורחום א"כ מבואר מזה ראי' להרמב"ם דחייב על הכינוין ג"כ. אך י"ל דאיכא לית אלא דאינו לוקה וכן נפרש התוס' דמועד קטן (דף י"ד) שכתבו דדחי לאו דמקלל חברו וא"כ מש"כ הכס"מ בפכ"ו מהלכות סנהדרין דאינו עובר בל"ת הוא לאו דוקא אלא ר"ל דאינו לוקה וכמוש"כ בזה. וי"ל מאחר דמקלל חברו מבואר בשבועות (דף ל"ו) דהוא מלא תקלל חרש אמאי לא קאמר בב"מ שם מהאי לאו וקאמר מנשיא בעמך לא תאור וי"ל דמוקדם בתורה או מאחר דמסיק שם בעושה מעשה עמך לרבא נקט האי קרא אליבא דאביי ג"כ:

ובשיטה שם כתב וז"ל ונשיא בעמך לא תאור בסוף ד' מיתות גמר חברו מנשיא וחרש ע"כ. והוא תמוה דהא איכא למיפרך מה לאלו שכן משונין כדפריך שם בסנהדר' (דף ס"ו) אלא דילפינן מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא למיפרך שכן משונים דאב אינו משונה כמבואר בתוס' סנהד' (דף ס"ו) בד"ה מאי עיי"ש. ומעתה ניחא הא דמייתי מנשיא בעמך לא תאור. אף דבשבועות ילפינן מחרש דהא במה הצד מנשיא ילפינן והרי זה נכון. ומזה ראי' גדולה להתוס' הנ"ל דממה הצד מנשיא ילפינן מדנקט אצל מקלל חברו ונשיא בעמך לא תאור ולא נקט חרש לבד. וכן ק"ל על הריטב"א במסכת מכות (דף ח') שכתב וז"ל אמאי קרי בי' בעמך לא תאיר בעושה מעשה עמך פי' ונשיא לאו דוקא אלא ה"ה למקלל חברו דנפקא לי' מנשיא וחרש במה הצד כו' בעושה מעשה עמך. ע"כ והא איכא למיפרך שכן משונה אלא דילפינן מאביו וחרש:

והנה י"ל הא דמייתי בב"מ מונשיא בעמך לא תאור ולא מייתי מלא תקלל חרש כדמייתי בשבועות (דף ל"ו) הוא כמו שפרש"י בחומש פ' קדושים והוא מהת"כ אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם. ת"ל בעמך לא תאור כו' ע"כ. הרי דשאר כל אדם יליף בת"כ מבעמך לא תאור כל שבעמך א"כ י"ל דסוגיא דב"מ ס"ל כהת"כ בזה. ועיין רמב"ן שם שכתב אבל המדרש בש"ס אינו כן. אלא הזהיר הכתוב בנכבדים וכו' וחזר והזהיר באומללים שהוא החרש וממנו יליף בנין אב אל כל שאר העם כו' עכ"ל. והוא נ"כ תמוה דמה להצד השוה שכן משונין. וכבר תמה הרא"מ שם כן. וכתב לזה דמפיק לי' מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופי' דהא אתי מנשיא וחרש תנהו ענין לישראל דעלמא ומהרש"א בסנהדרין שם תמה דמאלהים לא ידעינן אלא לאב דהוקש כבודו לכבוד המקום אבל כל אדם ילפינן מאב ותרש עי"ש:

ואפשר לתרץ הרמב"ן והשיטה בב"מ הנ"ל כיון דאביו ילפינן מדרד דיין או נשיא מיותר והדר ילפינן כל אדם מאביו ומחרש. א"כ הוי כמו דבעינן מנשיא וחרש אבל אין זה נכון לתרץ כן. שוב ראיתי להרמב"ם בס' המצות מצות ל"ת שי"ח ושי"ט וברמב"ן שם והמפרשים וגם שם הרמב"ן לשיטתיה אזיל דכל אדם ילפינן מבנין אב ותמהו המפרשים ע"ז. [ומה דמבואר שם ברמב"ם דאזהרה דאב נכלל באזהרה דכל אדם כן מבואר ברש"י בסנהדרין (דף כ"ה) ד"ה אי הכי בנו נמי וז"ל דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו. שאביו בכלל עמך בפ' ד"מ דף ס"ז ע"כ ואכמ"ל בזה]:

והנה מש"כ תוס' במו"ק (דף י"ד) דנידוי דתי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן ע"כ. הנה מבואר להדיא ברש"י סנהדרין (דף פ"ה) שכתב שם אהא דאמרינן שם בעו מיניה מר' ששת בן מהו שיעשה שליח להכותו לאביו ולקללו א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף ה"ג כבוד שמים עדין וכתב רש"י שם בד"ה ואחר וז"ל ואחר מי התירו לקלל ולהכות את חברו. והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חבריהם ועל קללותיהם כדילפינן בד"מ (דף נ"ח) אפי"ה נעשה שליח ב"ד על כך. דכתיב ארבעים יכנו וכתיב יתן ד' אותך ע"כ הרי דמה דמספקא להו לתוס' דשמא מסוטה ילפינן פשיטא לי' לרש"י דמסוטה ילפינן לקללה וה"ה לנידוי דהיינו הך. וכמש"כ רש"י שם תחלה דוקללו הוא נידוי עי"ש בזה ומש"כ רש"י כדילפינן בד"מ (דף נ"ח) הוא ט"ס דהא שם אינו מבואר אלא דהמגבי' נקרא רשע. מרשע למה תכה רעיך. ואזהרה דמכה הוא מלא יוסיף לכן נ"ל דצריך לומר (דף ס"ו) וקאי אקללה והוא לשיט' שכ' שם (דף פ"ה). והעתקתי לעיל דמבואר שם אזהרה דמקלל חברו כן נ"ל עיקר בזה:

ומש"כ לעיל דגם בארור צריך שם או כינוי מלבד דמבואר להדיא כאן כן ברמב"ם ובטור עוד כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות שבועות ה"ד) דשבועה דארור בלא שם ובלא כינוי אינו אלא איסור בלבד ואינו לוקה והרי בהדדי אתמר ארור בו שבועה בו קללה בשבועות (דף ל"ו) וכי היכי דבשבועה אינו אלא איסור גרידא ה"נ בקללה ועיין טויו"ד סי' רל"ז ובסמ"ע לקמן (סי' פ"ז ס"ק נ"ג) בזה. וכן מבואר ברמב"ם פי"א משבועות. בשבועת הדיינין ובטור ת"מ סי' פ"ז בזה: