אורח משפט קב

חייב סקילה. אתי כר"ח ב"א דאייתי בגז"ש מסוטה. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן לא קיי"ל כן:

וכדעת רש"י שכתב בשם שמות הגמורין. ועל הכינוין כתב כגון ש' או צ' ולא כתב אלקי' כמו בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה ואליבא שכ' כינוין כגון אלקי' ש' צ' מבואר דס"ל דשם אלקי' הוא מהשמות הגמורין והוא דבמקרא מקובל לקרות כמה פעמים שם בן ד' לשם אלקי' כי הוא מורה על שררה כמו אדנ' וכמוש"כ רש"י בסנהדרין (דף נ"ו) דהוא אזהרה גם לשם המיוחד מלשון ראה נתתיך אלקי' לפרעה ע"ש. ולכן לשיטתי' שפירש בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה יכה דבשם אלקים חייב המברך וכמוש"כ התיו"ט דשיטת רש"י דלא בעי שם המיוחד במברך [וכן משמע לי ממה שפירש"י בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה שם בשם או יקלל שם פ' את שם פ' ע"כ וא"כ מבואר דמקלל חייב בשאר שמות ג"כ] לכן שפיר ס"ל דבמקלל אביו ואמו אינו חייב ג"כ דהוא דומה למברך דהוקש כבודו לכבוד המקום וכמו דאיתא בקידושין (דף ל') ובתו' סנהדרין (דף נ') דמקלל הוקש כבו' לכבוד המקום לכן ס"ל דבמכה אביו ואמו ג"כ חייב אם מקלל באלקים ופטור בכינוין כגון ש' צ' כמו במקלל אביו ואמו וס"ל דלא כהרמב"ם דחייב על כל הז' וכל חד לשיטתו אזיל בזה:

ובמס' קידושין (דף ל') ת"ר נאמר כבד וכו' השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר איש אמו ואביו תיראו כו' השוה הכתוב מוראת אב ואם כו' נאמר מקלל אביו ואמו ונאמר איש איש כי יקלל כו' ברכת אב ואם כו' וכן ברין כו' ופרש"י וכן בדין שיוקשו כיבוד אב למורא על הבן כו' וי"ל אמאי שביק רש"י ברכת אב וצ"ל שמקצר בפירושו וזה נכלל ג"כ בכיבוד וכמוש"כ התוס' בסנהדרין (דף נ') בד"ה אדרבא דמקלל בסקילה שהוקש כבודו לכבוד המקום אלמא דזה בכלל כיבוד כנ"ל:

הרמב"ם סוף הלכות שבועות כ' אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים אסור. וז"ל הג' רע"א ז"ל ולישנא דהרמב"ם שם משמות המיוחדין איני מבין דהא לכאורה שם המיוחד לא הוי רק שם הוי' ב"ה ואולי הכוונה שמות המיוחדים היינו כינוים שהם שמותיו של הקב"ה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יסוה"ת) שם משמות הקדושים והטהורים שנקרא בהן הקב"ה ושבעה שמות הן וכו' ובא למעט רחום וחנון דאין נקרא בהן הקב"ה אלא שהם מדותיו שהוא רחום וחנון ולגבי שבועה הוא דחייב דנשבע במי שהוא חנון עכ"ד. וספיקו מבורר ממש"כ הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ה) דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש בב"ה וכן הכינוין כגון רחום ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבה"כ אבל השמות המיוחדין והם השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבה"כ ובה"מ ישן עכ"ל. הרי להדיא דשמות המיוחדין הן הז' שאינן נמחקין וכן ר"מ שכתב כן דעתו כן. וכמו שנתבאר בזה. וכן נפשט ספיקו של הלח"מ (בפ"ב מה' עכו"ם ה"ט) שהקשה אהא דמבואר שם ה"ז דמברך הוא בז' שמות שאינן נמחקין ובהלכה ט' כ' המיוחדים והוא היפוך ממש"כ בהלכה ז' עד שמסיים ואפשר ליישב דלשון מיוחדים היינו למעוטי הכינוים וכו' ע"כ. והרי מבואר להדיא כן מהא דהרמב"ם הלכות ק"ש דאינן נמחקין הוא מיוחדין גם כן. וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות להרמב"ם בפ"ד משבועות שכ' וז"ל והמחלוקת בין ר"מ וחכמים בכינוין לבד ובחנון ורחום שיכר אחריהן אבל אל"ף דלי"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דלי"ת וצ' אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדין וכן אלקי' ע"כ. הרי דכל הז' שמות שאינן נמחקין מיוחדין הן ונתבאר היטיב כל הדברים הנ"ל בזה:

והנה במס' שבועות (דף ל"ה) תנן יככה אלקים זו היא האלה הכתובה בתורה. אל יככ' ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. וכ' תוס' שם (דף ל"ו) בד"ה ה"ג וז"ל ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלקי' קאי (פי' איככ' אלקי' דמיירי ברישא) ואע"ג דכבר איפלגי איידי דתנא ר"מ מחייב תנא וחכמים פוטרין ע"כ. ופירש מהרש"א דקאי אמקלל חברו הרי להדיא דתוס' ס"ל דרבנן דפטרי אינם מחייבין אלא כשם המיוחד דהיינו בו ד' או אל"ף דלי"ת או יו"ד ה"א כמוש"כ לעיל אבל שאר שמות אפילו שהם אינם נמחקין פטורין דהא אפילו באלקי' פטרי. וא"כ אי נחליט דהראב"ד לא פליג אהרמב"ם אלא בכינוין אבל בז' שמות מודה דחייב. א"כ יהי' נמצא דג' שיטות יש בדבר הזה. דלהרמב"ם בכל הכינוין חייב. ולהראב"ד פטור על הכנויין וחייב בז' שמות. ולהתוס' אינו חייב אלא בשם המיוחד לבר. ומעתה י"ל דגם רש"י שכ' בשבועות (דף כ"א) בשם המיוחד הוא ג"כ כתוס' הנ"ל בזה. ומאחר דאין הכרח בדבר למעוטי במחלוקת עדיף. ובהראב"ד כבר ביארנו דהעמיד דבריו רק על הכינוין לבד:

וכ"ז לענין מלקות. אבל איסורא איכא אפי' בלא שם וכינוי כמבואר בפוסקים ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא וכן מבואר ממ"ש הב"ח הביאו הש"ך דגם באל יהי' ברוך איכא איסורא דאורייתא. ובתשובת ראנ"ח ח"ב סי' ס"ט כתב ג"כ דמשמע דאיסורא דאורייתא איכא והרי מבואר ממש"כ הב"ח ג"כ:

ובזה י"ל דרש"י לשיטתי' בשבועות (דף ל"ו) בד"ה ארור שכ' וז"ל והמקלל את חברו בלשון ארור הוא לד' קללה היא וחייב המקלל ע"כ. ומדכתב ארור לד' משם המיוחד ולא כתב שאר שמות או בשם סתמא [וכמוש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' שבועות ע"ש] הוא משום דס"ל דבאמת אינו חייב אלא על שם המיוחד בלבד אלא שבפ"ג דמועד קטן כ' רש"י בפירוש הרי"ף שם וז"ל והמקלל את חבירו בלשון זה ארור הוא קללה הוא וחייב המקלל ע"כ הרי שהשמיט לד' והוא כסברת מהר"ם מינץ שיתבאר לקמן בזה:

והרמב"ם בפירוש המשניות פ"ד משבועות כתב וז"ל והמחלוקת בין ר"מ וחכמים בכינוין לבד. ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אל"ף דלי"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דלי"ת וצ' אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדים וכן אלקי' ע"כ וביאורו דבזה גם חכמים מודים. והא דקאמרי חכמים בשבועות (דף ל"ו) על שם המיוחד במיתה ועל הכינוין באזהרה כל השבעה שמות בכלל דגם הם מיוחדים ודלא כפרש"י שם בשבועות דשם המיוחד הוא בן ד' אותיות דיו"ד ה"א ע"ש. ובשבועות שם (ד' ל"ו) קאמר במקלל אביו ואמו בנקבו שם יומת מה ת"ל לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. ופרש"י שם המיוחד אבל להרמב"ם בכל הז' שמות ולכך כתיב בקרא ברישא ונוקב שם ד' ובסיפא כתיב בנקבו שם יומת. דברישא מיירי בשם המתברך. ובזה גם להרמב"ם בעינן שם בן ד' כמוש"כ בפ"ב מהלכ' עכו"ם משא"כ בסיפא דמיירי במברך כדיליף מזה שם בסנהדרין עד שיברך שם בשם. ולכך כתוב שם לבד להורות דבכל הז' שמות חייב כמוש"כ הרמב"ם שם בזה. והש"ס דקאמר ע"ש המיוחד במיתה ועל הכינוין באזהרה דמיירי במברך ג"כ לכן קאמר הרמב"ם דגם זה מיוחדים אבל באמת יש נפ"מ דבמתברך אינו אלא בן ארבע לבד משא"כ במברך הוא בכל הז' ועיקר הקרא הא מיירי במתברך לכן קאמר הש"ס כן. ולר"מ דס"ל דבכל הכינוין ג"כ חייב אין חילוק בין מתברך למברך. וזהו שם בש"ס לדידי' ובכל הכינוין חייב ג"כ:

ובמכילתא פ' משפטים מקלל אביו ואמו למה נאמר לפי שהוא אומר איש אשר יקלל אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל מקלל אביו ואמו בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל בנקבו שם שאין ת"ל אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם המפורש דברי אחאי בר יאשי' ר"ח ב"א אמר הואיל ואמרה תורה השבע ולא תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה קלל בשם אף לא תקלל בשם. הא דקאמר בשם המפורש הוא ט"ס דמקורו הוא מהספרא פ' קדושים ושם איתא סתמא בשם. או שהי' כתוב המיוחד והסופרים כתבו המפורש. ובמיוחד להרמב"ם כל הו' בכלל וכן משמע לי מקיצור פסקי הרא"ש בשבועות שכתב אחר כל השמות והכינוין המקלל בכולן פטור והוא תמוה דמאי שייך בכולן הא בשם המיוחד וודאי חייב. אלא וודאי דקאי אהא דקתני ובכל הכינוין ואהאי כללא קאמר דבכולן פטור אבל בכל הז' שמות חייב. והרע"ב בפ"ז דסנהדרין כתב עד שיקללם בשם באחד מן השמות המיוחדים. קללם בכינוי רחום וחנון ארך אפים