אורח משפט קא

ליכא איסורא ודברי רבינו ירוחם צריך ביאור בזה:

ובהא דמבואר לקמן (סי' פ"ז סו"ע) דבדורות האחרונים בטלו שבועה בשם. לפי שעונשה גדול ונהגו להשביע בארור. בי גם כינוי בכלל זה. מאחר דלא תשא ולא תשבעו לשקר איכא בכל הכינוין. ועונשו גדול לכן אין להשביע אלא בארור בלבד. ובזה בטלתי נוסח שבועת היסת שמצאתי אצל איזה דיינים שאחר שאמר אני נשבע כי כן הוא סיימו כן יעזרני הבורא שהוא שבועה בכינוי ומלבד העונש הלא אין צריך כינוי לשבועת היסת אלא אני נשבע לבד. כמבואר בסי' פ"ז שם בזה (ובש"ך שם ס"ק מ"ד) שאומר אני נשבע שאין לזה אצלי כלום. ומכ"ז מבואר דמה שכ' הפ"י בברכות (דף י"ב) דבספק ברכה י"ל בבריך רחמנא דאין בזה משום לא תשא דזה אינו דבכל הכינוין איכא משום לא תשא כמו שנתבאר מהתו"כ ורבים שיש להם ספק ברכה סומכין על הפ"י וזה אינו ויותר טוב כמוש"כ בהלק"ט שיברך עם תינוק דמותר ללמוד עמו ברכות וממילא יוצא ג"כ. ועמש"כ לקמן סי' פ"ז דבכל לשון איכא משום לא תשא. עיי"ש בזה. ונזדמן לי ספר מהר"ם זיסקינד וראיתי בס' י"א נוסח השבועת היסת אני נשבע למי ששמו חונן ע"ש והא ליתא דהא חונן הוא מהכינוין ואיכא לא תשא ג"כ מלבד שהוא פטור ולכן א"צ אלא אני נשבע לבד. וביו"ד סי' ש"מ סל"ז השומע ברכת השם ואפי' בכינוי וכ' הרמ"א בשם הנ"י ואפי' אמרו בלשון לע"ז הוי ככינוי ע"כ והוא כמו שנתבאר במקלל ושא"ד דכינוי הוא לשון לע"ז גם כן. וכ"ז כתב הרמב"ם כאן במקלל וכל הפוסקים בשא"ד הוא ממה דמבואר בסנהדרין (דף ט') דישראל חייב בכינוי ממה שהעכו"ם חייב וא"כ מבואר דלשון לע"ז וכינוין חדא מילתא הוא בזה:

ובנ"י בנדרים (דף ז') כתב בשם הגאונים, דמוציא ש"ש לבטלה דה"ה על הכינוין חייב בזה. לפי שעבר על ד"ת דהכי איתא בתמורה כו'. עוד כתב שם בשם ריטב"א דזהו דווקא בהזכרת שם המיוחד או הכינוי אבל לא בלשון לע"ז עיי"ש. ולכאורה הדבר תמוה דא"כ יהי' הנ"י סותר את עצמו לפימש"כ הנ"י בסנהדרין דלע"ז הוי ככינוי וכאן כ' דלע"ז לא הוי ככינוי וצ"ל דהא דכתב על הכינוין הוא לאו דוקא שם המיוחד בלבד אלא ה"ה שאר שמות דמקרי נמי כינוין וכמושכ"ל ע"ש בזה. אבל הכינוין רחום וחנון ודאי ליכא משום לבטלה והיה בלע"ז ג"כ וכמוש"כ אח"כ בשם הריטב"א שאין זה אלא בהזכרת השם או בכינוי של אל"ף דלי"ת וכיוצא בו מן השמות המיוחדין אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אלא גוערין בו ע"כ. וא"כ גם הגאונים סוברים כן:

ובמס' סופרים פ"ד אבל רחום וחנון וכו' הרי אלו נמחקין והמקלל בהן עצמו וחבירו חייב ע"כ. הרי מבואר להדיא דעל הכינוין לוקין וכהרמב"ם ושו"ע בזה. ומה שכתוב ביו"ד (סי' רמ"א) דמקלל באחד מן שמות המיוחדין דחייב סקילה. והרי במס' סופרים פ"ד אמרינן המקלל אביו ואמו בשם המיוחד הרי זה חייב סקילה היינו באחד מן השמות המיוחדים וכמוש"כ לעיל לפרש דברי הראב"ד כן. וברא"ש פ"ד דשבועות סי' כ"ה כ' ג"כ כרש"י ואפי"ה נ"ל דדעתו כהרמב"ם דחייב על הכינוין כמושכ"ל בזה:

והרמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז ה"ו כתב דמגדף אינו חייב אלא על שם המיוחד בלבד דהיינו שני שמות הגמורין עיי"ש. [ובתוס' שבועות (דף ל"ה) בפר"ח גרס אל"ף דלי"ת מן השם אינו נמחק וכו' ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל דקרינן שם המיוחד כא"ד כמ"ש לא כמו שאני נכתב אני נקרא וכו' וא"צ לכל זה דגם זה הוי שם המיוחד כמבואר ברמב"ם כאן ובזה"ק מבואר בכמה דוכתי דשני אותיות אלו מיותרין הן ואין כאן מקומו להאריך בזה] נ"ל דיצא לו כן מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ו) ת"ר איש איש כי יקלל כו' על שם, המיוחד במיתה ועל הכינויי באזהרה וכו' לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא עד שיקללם בשם הרי דבמגדף נקט לשון שם המאחר בלבד ובאביו ואמו נקט בשם סתמא וכן במגדף כתב שאינו חייב אלא הב' שמות הגמורין לבד משא"כ במקלל אביו ואמו חייב בשם מהשבעה אבל רש"י פי' באביו ואמו בשם המיוחד והוא ב' הגמורים לכן פי' בסנהדרין נמי כן דהיינו הוי' ואדנ' ויו"ד ה"א. כמבואר בתוס' במס' ע"ז (דף י"ז) ד"ה ההוגה עיי"ש ואין לומר דגם הרמב"ם שכ' באחד מן השמות המיוחדין היינו שמות הנ"ל דזה אינו דהרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין ופי"ב מהל' שבועות הנ"ל קרי שמות המיוחדין לכל הז' ואי לא הי' אלא הב' שמות לבד הי' לו לבאר כמו שביאר בפ"ב מהלכות עכו"ם במגדף דאינו חייב אלא על אלו הב' בלבד ואדרבא שם הלכה ט' כתב דמברך בשמות המיוחדין חייב ולא בעינן ב' אלו אלא בשם המתברך לבד. ומש"כ הכסף משנה דהרמ"ה חולק על זה. וס"ל כי היכי דבעינן שם המיוחד במתברך ה"נ בעינן במברך. וחכמי לוניל טענו בעד רבינו בזה ע"ש. הנה לבד מש"כ לעיל נ"ל להביא ראי' להרמב"ם מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ה) ר'. חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע תקלל ואל תקלל מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם ופירש"י לא תקלל בין קללת השם בין קללת חברו ורבנן אי בעי גז"ש נבעי שם המיוחד ואי לא גמירי גז"ש שבועה מנ"ל נפקא להו מדתניא כו' הרי דלא ידעינן דמקלל בשם אלא מגז"ש דסוטה. אבל בלא"ה לא בעי שם המיוחד אלא חייב בכל הז' וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותי' לא בעי' שם המיוחד אלא חייב בכל הז' וע"כ דמברך לא בעינן שם המיוחד וחייב בכלן גם כן. ומש"כ הכסף משנה דלכך נקראו מיוחדים דמיוחדים שלא להמחק ובתשו' רעק"א ז"ל שנקרא בהן הקב"ה ושניהם אמת. דהתוס' במס' סוטה (דף י) בד"ה אלא כ' דלכך אין נמחקין משום דנקרא בהם הקב"ה משא"כ חנון דלא אשכחן שיקרא הקב"ה שמו רק חנון ע"ש בזה. וזהו שכ' הרמב"ם (בהל' יסוה"ת פ"ו) ז' שמות שנקרא בהן הקב"ה ועל חנון ורחום שמשבחין הקב"ה והוא באבות דר"נ פל"ד עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה ואלו הן כו' עיי"ש בזה:

ומעתה נ"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפיר כתב דמקלל אביו ואמו חייב סקילה על כל ז' שמות המיוחדים ולא על שם המיוחד לבד [אף במס' סופרים פ"ד איתא בשם המיוחד] והיא דהא דמרבה ר' מנחם בר' יוסי בשבועות (דף ל"ו) מדכתיב אצל מברך השם בנקבו יומת דמיותר הוא. לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם והוא דבעי שיהא כמו מברך ד' דאינו אלא בשם כן מקלל אביו ואמו וכמוש"כ הריטב"א בשבועות שם וא"כ כיון דבמברך הוכיח הרמב"ם דהמברך בז' שמות המיוחדים חייב ה"ה במקלל אביו ואמו כן:

וכן נ"ל ממש"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ד ח"א המקלל עצמו או חבירו בשם חייב ודוקא בשם. כגון יכהו האל או אחד מהשמות כגון ש' או צ' אבל אחד מהכינוין כגון חנון ורחום וגבור וכיוצא בהן פטור. [והוא כדעת הראב"ד הנ"ל דעל הכינוין פטור] וכן מקלל אביו ואמו אינו חייב בכלל מקלל עד שיקללם בשם כו' ואם המגדף אמר בשם המיוחד חייב מיתה ועל הכינויין באזהרה כך פשוט בסנהדרין ע"כ. הרי מדכתב וכן מקלל אביו ואמו והשווה למקלל עצמו או חברו חייב בכל הז' שמות במקלל אביו ואמו גם כן:

ועוד נ"ל ראי' להרמב"ם דמקלל אביו ואמו לא בעי שם המיוחד וחייב בכל הז' שמות. מהא דמכילתא פרשת משפטים שיבואר לקמן מייתי הא דר' חנינא בר אידי דשבועות (דף ל"ה) אמקלל אביו ואמו מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם [ורש"י שכתב בשבועת קללת השם וקללת חברו ולא כתב גם מקלל אביו ואמו קיצר בזה] וא"כ לפי"מ דקיי"ל כרבנן לא בעינן שם המיוחד לחייב בכל הז'. ומעתה הא דמבואר במכילתא שם מקלל אביו ואמו בשם המפורש רבנן דר"ת ב"א פליגי ע"ז וכן הא דמבואר במס' סופרים פ"ד דמקלל אביו ואמו בשם המיוחד