אור לישרים צח

קו' זו ותי' ג"כ בדוחק גדול ע"ש, גם לפ"מ שמשני רחב"ב אין לו שחר דהא לא נאמר בקרא שיהיה צום ואיך קאמר בזמן שאין שלום יהיה צום ולדברינו מובן דהא דלא נאמר בקרא שיהיה צום ואיך קאמר וכו' ר"ל דהא בארנו דמיום כורש הראשון לא צמו צום הרביעי וצום העשירי והנביא שאמר שיהיה לשו"ש זה לא נאמר אלא עד שנת ד' לדריוש השני שאז כבר עסקו בבנין ב"ש ואיך קרי להו צום ר"ל צום הרביעי וצום העשירי דהא כבר בטל מיני' שם צום ובשלמא אם הנביא אומר שלא יצומו עוד אלו הצומות הייתי אומר שנאמרה הך נבואה בשנה שהפסיקו לצום ומעיקרא היו צומות משא"כ שנאמר כאן לששון ולשמחה וזה ודאי לא היה אלא עד שהיו עסוקים בבנין וכבר בטל שם צום השביעי ועשירי והיינו דקאמר קרי להו צום וקרי להו שו"ש ושני אלו לאו גבי הדדי הוי ומתורצת קו' ב"י ומהרש"א וק"ל. ולפ"ז נוכל לומר דהכי משני רחב"ב בזמן שיש שלום יהיה לשו"ש ר"ל צריך שיהיה לשו"ש ואסור לצום ובזמן שאין שלום צום ר"ל דמקרי צום מפני שרשאי לצום וכל הד' צומות שווין בזה אלא שהם החמירו שצמו בט"ב ובבצ"ג מפני שהם חמורים ולא רצו להתענות בתמוז וטבת אבל אם היו רוצים גם בו היו מתענים והנביא אמר להם שעתה יהי' לשו"ש שאסור להתענות בהם והשתא קריאת הצום וקריאת שו"ש סמוכין הם זל"ז ושפיר קאמר שמה שהיה עד עתה נקרא צום יהיה מכאן ואילך שו"ש וניחא הא דקתני בברייתא ללמדך גם לרחב"ב וק"ל. וכ"ז א"א כפירושינו דמדשאל לו על ט"ב וצ"ג מוכח שלא צמו בתמוז וטבת אבל א"א כפי' הרד"ק ששאלו על ב' תענית אלו מפני שהם חורבנות וה"ה על ב' אחרים אין מקום לקו' רחב"ב א"ו מוכח כפירושינו, והשתא הוצעת הגמרא כך הוא דהגמ' לא היה ידע שיהיה רשות לצום אלא שסבר או שהוא חיוב לצום או שהוא חיוב לעשות שו"ש והא דשאלו על טיב וצ"ג ולא שאלו על תמוז וטבת צ"ל כפי' הרד"ק משום ששאלועל החרבנות וה"ה לאידך ולכן פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאו שיהיה גם עתה צום או שיהיה ששון ושמחה וא"כ ממ"נ ק' מ"ש ט"ב מתמוז וטבת דהא הקרא בכל הד' צומות קאמר שיהיה לש"ש ואם כשנחרב הב"ש נתבטל האי קרא א"כ הדרי למלתא קמייתא שמחויב לצום וא"כ ממ"נ ק' וליפקו נמי אתמוז וטבת ומשני דלא היה חיוב מעולם לצום ומייתי ראי' דאמר רחב"ב וכו' וק' קו' ב"י א"ו צ"ל כפירושינו שלא צמו מקודם בתמוז וטבת והא ראי' שלא שאלו על תמוז וטבת ולא נראה לי לומר כפי' הרד"ק וכיון דמעיקרא היה רשות גם עתה שנחרב הבית נתבטל חיוב של שו"ש והדרי למילתא קמייתא שהוא רשות ומש"ה אין צריך למיפק עדיין והוא ק' מחורבן ראשון שנתגלה להם שלא יהיה הגלות אלא ע' שנה משא"כ בב"ש, והשתא מתורץ נמי הא דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל וכן מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה דנישנית בזמן הזה שיתר הצומות המה רשות אבל ט"ב חובה מכח חורבן ב"ש לבד דלא ידע עדיין מהוכפלו בו הצרות ור"פ חולק עליו מפני שנראה לי' דוחק לומר שיהיה נקרא צום מפני שהוא רשות לצום לכן קאמר דיש ג' חילוקי' ומש"ה קרי להו צום משום דאלו היה גזירת מלכות היה מחויבים לצום רק שלא צמו מפני שלא היה גזירת מלכות ומש"ה ניחא עתה שלא נפקי על תמוז וטבת מפני שבזמן שאין גזירת מלכות הוי רשות כמו רחב"ב אבל נ"ב מחויבים אנו לצום מכח חורבן השני ופריך א"ה ט"ב נמי אהך שינוי' בין לרחב"ב ובין לר"פ ר"ל כמו שלא שאלו על תמוז וטבת ה"נ לא היה להם לשאול על ט"ב ר"ל דהשתא דאמרת שלא שאלו על תמוז וטבת משום דגם מעיקרא לא רצו לצום מפני שהיה קיל בשלמא הא דצמו בצ"ג ניחא דנאמר בקרא שהוכפלו הצרות שנהרג ע"י ישמעאל בן נתנאל כנ"ל ואע"ג דבתמוז נמי הוכפלו הצרות י"ל כתי' התו' דחבה"מ תקיפה ושקולה מיתת צדיקים וכו' אבל ט"ב אמאי החמירו הם בשלמא לדידן נחרב בית בראשונא ובשני' אבל לדידהו ששאלו בשעת בנין שני קשה אמאי החמירו יותר מתמוז דאי משום חבה"מ תקיפא מ"מ לא גרע מתמוז שהוכפלו בו הצרות וזה מוכח מדברי התו' שהקשו דגם בתמוז הוכפלו בו הצרות ותי' דחורבן הבית תקיפא לי' ולדבריהם קשה ל"ל להגמרא לומר דהוכפלו הצרות הל"ל שאני ט"ב דחורבן בית הראשון תקיפא א"ו צ"ל דהגמרא ידע דחורבן בית הראשון לחוד לא גרע מהוכפלו בו הצרות ומשום הכי הוצטרך הגמרא לומר שאני ט"ב וכו' רצה לומר דבט"ב נמי הוכפלו הצרות דאמר מר וכו' וחרבן בית המקדש תקיפא ולכך החמירו בתשעה באב יותר מתמוז וק"ל. והשתא דברי רש"י נכונים דלפי דברינו המקשין דפריך וליפקו נמי אתמוז ואטבת פריך בין אי מיירי בזמן הבית או בזמן הזה דממ"נ אין