אור לישרים פט

ותמהתי תמיד על מה שהותרה בימי חנוכה ופורים וגמלנו רעה תחת טובה תחת ניסים שעשה לנו הש"י בימים ההם איך נבלה אותם בשחיקות קלפים אשר גורם לרב עבירות ולהמרות לקב"ה בימים ההם, אך נ"ל שהוצרכו להתיר איזה זמן דאם לא כן לא יקבלו מהן ויותר טוב לעשות חטאים האלה בימים דרחמי מלעשותן ביומא דדינא שאם יהיו מתמידי' ביומא דדינא כ"כ כמו בחנוכה ופורים בודאי לית להו תקומה לישראל ח"ו והוצרכו להרשות בימים האלו כנ"ל אבל הירא וחרד לדבר ה' יבין מדעתו שע"י הכרח הוכרחו להתיר לעם הזה והמונע ועוסק תחת זה בשמחת מצוה ובסיפור השבח לקב"ה תעב"ה. נחזור לעניינינו שביום הזה קיימו עליהם מה שקבלו כבר ושמא רצה קב"ה לעוררם ע"ז ולכן גזר עליהם גזירת המן אמנם נאמר דע"כ מבואר שאין זה כדי לעוררם בתשובה דלפי"מ דאמרינן אסתר מה"ת מנין דכתיב אנכי הסתר אסתר פני אך אפשר שהי' הסתרת פנים על שושן ועל שושן נגזרה גזירה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ועל שאר עולם לא נגזרה אלא כדי לעוררם ולא נתחייבו כלי' כלל, אמנם בקרא לא נאמר כלל שעשו תשובה על עבירות שעברו רק שבקשו רחמים מאת הקב"ה כאמור וצומו עלי אל תאכלו ואל תשתו וכן דברי הצומות וזעקתם ולא נאמר כמ"ש בנינוה (יונה ג') וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ודרשינן בגמרא (תענית ט"ז) וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא כי שבו מדרכם הרעה וא"כ גם הכא אלו היו שבים מדרכיהם הי' נכתב ששבו, ואף אם נאמר שהצומות קיבל קב"ה לתשובתן מ"מ הי' מעשה בלא מחשבה שהם לא חשבו זה לתשובה רק לבקש רחמים לבטל הגזירה והמעשה שנהנו וכו' וכן מה שהשתחוו לצלם לפ"מ דסליק אדעתם של תלמידי רשב"י הי' עם המחשבה והיינו דפריך הגמרא וכי משא פנים יש בדבר ר"ל למה באמת נתבטלה הגזירה ע"י צומות ותפלות וא"כ כשאמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע לא היה להם למיפרך וכי משא פנים יש בדבר דודאי ראוי להתבטל הגזירה כיון שעל כל ישראל לא נגזרה אלא לטובתן כנ"ל ושפיר נתבטלה הגזירה רק שהקו' הוא למה נצולו גם בשושן והיינו דפריך להו בשושן יהרגו וכל העולם לא יהרגו אכן התלמידים סוברים מעיקרא שע"י התשובה נתבטלה משום שהמעשה בלא מחשבה הוי כמעשה עם המחשבה וכששמעו מרשב"י שלא נחשב לתשובה מפני שהצומות האלו לא הי' מספיק לתשובה משום דהוי בלא מחשבה ומשו"ה פריך להם בשושן יהרגו וכן כשהוא אומר להם מפני שהשתחוו לצלם א"ל וכי משא פנים יש בדבר ר"ל לדידך קושייתך נשאר יותר חזקה שלא הי' לזכות כלל וע"ז קאמר מפני שלא עשו אלא לפנים ר"ל שהם לא עשו רק לפנים וא"כ לא הוי אלא מעשה בלא מחשבה אף שבזה גם קב"ה משלם מכ"מ מ"מ זה הוי מכ"מ שהקב"ה גזר עליהם גזירת כלי' ולא הי' אלא לפני' וקיבל הצומות לתשובה שהי' ג"כ מעשה בלא מחשבה וק"ל. ואדכרן מלתא מה שאמרתי בבה"כ מייזל דביום התענית יאמר אני אמרתי נגרזתי מנגד עיניך אכן בתשובה זו אכווין לתקן מה שפגמתי בשמותיך הקדושים ועי"כ אוסיף להביט אל קדשיך שלא יכווין מה שחטא בחטא קרי לחוד כ"א כל מה שפגם מיום היותו על האדמה יתוקן בזה ואולי יחנן ה' צבאות ויקבל תשובה זאת ע"כ חטאיו שעשה לכן טוב שיהיה מעשה עם המחשבה. והנה הא דקאמר המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ לכאורה מוכח שהי' בשביל שנהנו מסעודת אותו רשע דשם נאמר אשר צוויתיך לא תאכל ממנו אכלת, אך א"א לומר כן דא"כ תיקשו שבשושן יהרגו, אכן אם נאמר שהקב"ה קיבל הצער במקום תשובה גם על הנאת אכילה שפיר י"ל שהמן העץ מרמז על המן ואיתא במדרש רבה כשנאמר לאדה"ר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת עשב השדה כיון ששמע אדה"ר כן הזיע פניו א"ל הקב"ה הואיל והזיע פניך תאכל לחם והיינו דקאמר בזיעת אפיך ר"ל מפני שהזיע פניך לפיכך לא תאכל עשב השדה כי אם לחם ונמצא מוכח שהקב"ה קיבל צערו לתשובה וחזר מקללתו, אך לכאורה א"א לומר כן כי שם נאמר בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל העפר כי עפר אתה ואל עפר תשוב ונמצא שאחר שהזיעו פניו נאמר לו שימות וע"כ לאו לתשובה קיבל צערו אלא שהצער הי' פועל שלא נשאר בקללה של ואכלת עשב השדה, אמנם שם במדרש רבה איתא תלך לא נאמר אלא תשוב מכאן רמז לתחיית המתים מה"ת ר"ל שכמו דבתחלה היית מהעפר כן תשוב ותחי' מעפר וכדאיתא בגמרא (שבת קנ"ב) דאף דמי שאין בו