אור לישרים ע

אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואמר ר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחלה עכל"ה והנה יש לדקדק חדא אמאי לא פירשו חכמים ונביאים דודאי ידעו שעזבו את התורה ואמאי לא ידעו לפרוש על מה אבדה הארץ ועוד ר"י א"ר שאמר שלא ברכו בתורה תחלה איך שייך זה לעזיבת התורה ועוד אמאי באמת לא ברכו בתורה תחלה דכיון שבכל הברכות היו נזהרי' דלא נזכר שהי' מזלזלי' רק בברכת התורה, ולבאר זה נאמר על שראיתי כמה בני אדם כשקורין בתורה ועולה לפניהם אדם שלפי דעתם אינו מן הראוי שיהי' הוא אחריו עולה והם מתיראים שמא יקראו אותם ויצטרכו לעלות אחריו נגד כבודם והולכים חוץ לבית הכנסת בשעת קריאת התורה כדי שלא יוכל לקראותם עד פעם אחרת והוא עון פלילי ובהדיא איתא בגמרא (ברכות ט') על פסוק ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רחמנא ליצלן מהאי קללה מי פתי יסור הנה שיקבל עליו בשביל כבודו המדומה אשר אין שום אדם זוכר אח"כ אם עלה או לא לקבל עליו שיהי' בכלל עוזבי השם ואלו הי' בזמן הגמ' שלא הי' מברך בתורה אלא ראשון והאחרון והאמצעי' לא הי' מברכין כלל אפשר שיש לו מקצת דעת נוטה לש"ש לחבב את הברכה שיברך הוא בעצמו אעפ"י שמ"מ הוא נקרא בכלל עוזבי השם מ"מ לא גרע כמו עתה בימינו שכל אחד מברך לפניו ולאחריו ונמצא דאינו רק לפי כבודו לפי דעתו ואיך לא יבוש מכל הרואה אותו שיצא שרואה שהוא כעדר הכבוד שהרי נקרא בשביל זאת בכלל עוזבי השם, והנה אם המניח ס"ת ויוצא נקרא בכלל עוזבי השם כ"ש שהוא נקרא בכלל עוזבי תורתי דהא עוזב התורה ויוצא ואם כן נאמר דגם באנשי ירושלים הי' דבר זה שקראו ראש וראשון לתורה אחד מחכמים או מנביאים ופריצי ירושלים היו סבורים שהם ראוים להיות ראשון ומשו"ה יצאו ועזבו את התורה וכששאלו לחכמה או לנבואה על מה אבדה הארץ לא הי' רוצים לפרש שבשביל שיצאו פריצי ירושלים ועזבו את התורה אבדה הארץ וא"כ הי' מוכח שדין עמהם שהם יהיו ראש וראשון ושלא כדין יצאו לחוץ וזה לא היו רוצים לפרש דהוי מחזי כיהורא עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ואמר ר"י א"ר למה באמת עזבו את תורתו ומה איכפת להו דודאי לא היו מאנשים הגרועים כ"כ שיצאו בשביל כבוד המדומ' ויעזבו את התורה וקא' דעיקר הליכת' משום שלא ברכו בתורה תחלה והם היו רוצים לברך ונמצא דאדרבה מפני שהי' רוצי' לברך בתורה משום הכי יצאו לחוץ ועזב. את התורה וק"ל. ואם בשביל זה נחרבה הבית אע"פ שלא עשו כ"כ גרוע נחרבה הבית כ"ש ח"ו שלא יבנה אם אנחנו עושים גרועים מהם שבשביל כבודם אינם חסים על כבוד התורה וכ"ש כפי ששמעתי שבהרבה בתי כנסיות כמה וכמה בעלי בתים הולכי' לחוץ בשעת קריאת התורה ולא שמעו הקריאה כלל ועוסקים בשיחה בטילה בחוץ ובודאי הם בכלל עוזבי התורה לכן הירא וחרד לדבר ה' יעזוב את דרכו דייקא וישב במקומו בבית הכנסת. נחזור לענינינו לבאר מה דאמר בתר הכי למה צמנו ולא ראית ענינו נפשינו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו, וי"לד חדא איך תלוי הך קו' בפסוקים הקודמים ועוד איך באה ע"י התשובה הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו כי לפי פשוטו עצביכם הוא דאגתם שאתם מקרבים להתפלל לפני ועצביכם הוא מלשון דברים שמעצב אתכם ואיך שייך להוכיח על זה, ועוד דקאמר בתר הכי הן לריב ומצה תצומו והאריך הענין שאין זה צום הנבחר ויום רצון מהשם ב"ה וכפל הענין בב' פעמים הן גם בפסוק שאחריו אמר הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע ולא תצומו כיום לשמוע במרו' קולכם ודחקו המפרשים בפרושים שונים מאי דקאמר לא תצומו ביום דהוי כאלו הנביא מדבר עמם ביום התענית שמיום ההוא והלאה לא תצומו כאותו היום גם הא דקאמר לשמוע במרום קולכם מאי ריעותא הוא זאת ואי משום שמגביה קולו בתפלתו הלא לא ביאר בקרא מעיקרא שעשו כן, ולבאר ב' פסוקים אלו נאמר דהנה בארנו שעוד יש ב' תיקונים לתקן השגגות אף בלא צדקה והוא ע"י צום ותפלה ובב' דברים אלו ג"כ הוא מגיע לידי קרבת השם כמו שבארנו לעיל וזה מבואר עפ"י מ"ש חכמי המוסר דעיקר תיקן הצום הוא הכנעות הלב דיחשוב בעצמו שהוא במקום קרבן וכאלו חייב ודינו לשחוט ולזרוק את דמו תמורת קרבן רק שברחמיו וברוב חסדיו מקבל הצומים במקום תמורת מיתתו וכ"כ מצינו דעיקר רצון השם ב"ה הכנעות הלב כדכתיב גבי