אור לישרים נב

משפט והצלו גזול מיד עושקו ונמצא דמי שיש בידו להעמיד משפט הדת על תלה מחויב יותר ולכך התחילו בזקני הסנהדרין דוקא וק"ל. ונמצא דאע"ג דזקני הסנהדרין שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו על שהי' להם למחות אע"ג דבאמת לא הי' מקבלין מהם מ"מ נהפך בהם הדין לרעה אע"פ שנכתבו בריה לחיים וא"כ ראו כמה גדולי חיוב התוכחה דאפ"ה אחר שנכתבו ונחתם בר"ה תוך צדיקים גמורים לאלתר לחיים עדיין אינו בטוח אם לא יהפוך ח"ו ע"י חטא חבירו על שלא הוכיח אותם ואדרבה כיון שהוא בכלל צדיקים גמורים מחויב יותר מפני שלא יוכלו לומר לו טול קורה וכו' כנ"ל ובזה ראיתי ליישב הא דאי' לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנאמר () היו שרי כאילים וכו' ופי' מהרש"א דודאי דשרי' הי' מוכיחין לשאר העם אך השרי' בעצמם לא הוכיחו זה את זה ולכאורה הוא פליאה מפני מה לא הוכיחו באמת זא"ז כיון שהי' מקיימים מצות תוכחה בשאר העם אמאי לא הוי מוכיחין ג"כ זא"ז ולדברינו יובן דשאר העם לא היו יכולין לומר טול קורה וכו' ומסתמא יקבלו מהן אכן השרים שהי' חבירי' ואין אחד מהן הי' רוצה להיות גדול מחבירו ושמא לא יקבלו מהן והי' סבורי' דמספק אין מחויבים להוכיח אבל באמת לא כן הוא דגם מספק מחויבי' להוכיח כאשר הוכחנו מה שטען מדה"ד לפניהם מי גלוי דמי שהוא מסופק אם מקבלין ממנו או לא אפיה מחויבים למחות וק"ל. וזה נשמע נמי מהא דחנה דודאי קרא דהוכיח תוכיח את עמיתך מיירי היכי שיקבלו ממנו משא"כ היכי שידע שלא יקבלו ממנו מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ולזה כיון הסיפא דקרא ולא תשא עליו חטא ר"ל שאם עתה יודע שאין מקבלו ממך לא תוכיחוהו על פניו דא"כ תגדיל חטאו כמו שבארנו לעיל ויש לפרש בב' אופנים או דסיפא דקרא איירי דוקא דידע בושאינו מקבלו אבל מספק מחויב להוכיח או דרישא דקרא איירי דוקא ומספק א"צ להוכיח אמנם כבר בארנו לעיל שהאמת הוא שאפי' מספק מחויב להוכיח דמש"ה חרבה ירושלים כנ"ל וזה נשמע מקראי דחנה דהא עלי חשבה לשיכורה והוכיח עד מתי תשתכרין הסירי יינך מעליך והלא אפשר שע"י שכרותה לא תקבל מיני' ויותר הי' טוב שלא להוכיחה דשב ואל תעשה עדיף כנ"ל א"ו מוכח דמספק מחויב להוכיח והסיפא דלא תשא עליו חטא לא מיירי אלא ביודע שאינו מקבלו והיינו דקאמר מכאן שהרואה בחבירו דבר שאינו הגון חייב להוכיחו ר"ל אפי' בחבירו שהוא אינו גדול ממנו ואפשר שלא יקבלו ממנו אפילו הכי חייב להוכיחו מספק וק"ל. וכיון דבארנו דמי שרואה בחבירו דבר שאינו הגון מחויב להוכיחו אעפ"י שמסופק אם יקבלו ממנו ועי"ז חרבה ירושלים שטעו בזה כנ"ל אע"ג שהי' שוגגים שסוברים שמספק אין מחויבים להוכיחו ועדיין מרקד בינינו ויותר גרוע דאפי' גדולים לקטנים אינם מוכיחן כ"א שדורשי' ברבים דרך כלל ומי יודע אם כל אחד ואחד מרגיש שהדברים מגיעים אליו וע"ז הוכיח הנביא (הושע י"ד) ואמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ר"ל דמה ששומע ברבים אינו יודע שהדברים מגיעי' עליו ואינו מפשפש במה שעבר וכשיגיע אחר כך מעשה כזה לידו שוכח מה ששמע לכך אין השמעת דברים ברבים מועיל כ"כ כמו שרואה בחבירו דבר שאינו הגון והוא מוכיחו על דבר זה ורבים שאינם נזהרים מזה ואף שרואין בקטנים מהם דברים שאינם הגונים אין מוכיחים אותן אלא ששתקו וכבשו פניהם בקרקע ואם שהי' בהמ"ק קיים נחרבה בעון הזה כ"ש עתה שחרב בעוונינו שמעכבת שלא יבנה וגם הוא תיקון גדול שיקובל התשובה שעושה על עוונותיו וז"ש דהמע"ה בעת שבא אליו נתן הנביא להוכיחו על מעשה דבת שבע אמר תוך התפילה (תהלים נ"א) אל תשליכני מלפניך ורוח קדשיך אל תקח ממני השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו ויבואר נמי עפ"י משל בימים הקדמונים הי' מלך אחד מושל בקיפה בכל עולם והי' תחתיו מלכים שונים אלא שהוא מלך על כולם והי' ביניהם מלך א' קטן ושפל ממלכי אדמה פעם אחת נטרפה אני בלב ים עם עם רב רעבים וצמאים ולא הי' להם שום מחי' עד שהוצרכו לבא לנמיל מדינתו כדי ליקח ממדינתו מזון ומחי' לפרנסתם ולילך לדרכם אז לקח אותם המלך הקטן לעבדים ושיעבוד בהן ועי"כ נתגאה אותו המלך ומרד במלך הגדול אשר נכנע תחתיו וגם השבויי' ההם צעקו אל המלך לבא לעזרתם וכן עשה המלך ובא בחיל גדול על מדינתו עד שכבש את מדינתו והרג כולם רק השבויי' לקח לו והשבויי' שמחים שהי' סבורים שיצאו חפשים אך כשבאו אל המלך אמר המלך לא כשאתם סבורים