אור לישרים נא

לחיים או למות ולפ"ז יובן דלא נגזור בר"ה ויוה"כ אלא על צדיקים גמורים ורשעים גמורים ועל השאר לא נגזור כנ"ל וק"ל. והנה יצא לנו מזה שאינו נכתוב בספר החיים כ"א צדיקים גמורים והאשר אפי' הם בינונים הרי חייהם ניתן ביד מלאך המות ר"ל ובידו להמית למי שירצה עד מספר הניתן לו ורק שיש זמן עד יוהכ"פ שאם יעזוב דרכו ויקבל במחשבתו לשוב באמת ובתמים אז נכתוב בספר הצדיקים ולא כשאר רבים עושים שבאלו הימים הם צמים ומתענים ומבקשים תפלות ותחנונים מלפני השם ב"ה ואחר שעברו ימי הדין חזרו לסורן וחשבו שבזה סתמו פי המקטריגי' ביום הדין ובמעמקי הלב יודעין שאחרי שיעבורו ימי תשובה יבלה ימיו בתעתועי הבלי עולם כמאז ומקדם וזה לא מהני מידי דהקב"ה מגלה עמוקות בדין לכן עתה שכבר חלפו רוב הימים שבין ר"ה ליוה"כ ולא נשתייר לנו רק ב' ימים לכן קומה ונחזקה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' בעוד שידו פתוחה לקבל שבים ועלינו נאמר יחיינו מיומיים ביום השלישי יקיימנו ונחי' לפניו שנשאר לנו עדיין שני ימים שנוכל להשיג בהם התחי' וביום השלישי יקיימנו ר"ל שיהי' לנו תקומה ביום הדין אם נשיב באמת ובלב תמים ונחי' לפניו ונחזור למאמר שהובאנו לעיל דהנה גם הכא קשה שאמר הקב"ה שיכתוב על מצחות האנשים צדיקים תי"ו של תחי' ועל מצחת הרשעים תי"ו של דם המות א"כ יאמרו הרשעים מ"ט אלו אינו מתים אלא מפני שהם צדיקים ואף אנו נסגל וכו' וכנ"ל אמנם נאמר דהנה בארנו דלפעמים ניתן רשות למשחית סתם והמשחית אינו מבחין בין טוב לרע רק דהכא לפני' לא רצה הקב"ה ליתן רשות ומשו"ה הוצרך לתת סימן למשחית אך א"א לתת רשות דוקא על הרשעים ולא על הצדיקים וא"כ יאמרו מ"מ וכו' כנ"ל ולכן לא נצולו אלא צדיקים גמורים ולא נגזור כלי' אלא על רשעים גמורים אבל על הצדיקים שא"ג ורשעים שא"ג לא נגזרה להמית ולהחיות ונתנה רשות למשחית להכות למי שרוצה ומשו"ה הוצרך לתוות תי"ו חיים על מצחות הצדיקים גמורים כדי שידע המשחית שבאלו לית לי' רשות להכות ועל מצחות הרשעים גמורים כדי שאלו ודאי נתחייבו כלי' וק"ל. היוצא מזה שלא נכתוב תי"ו של התחי' אלא על מצחן של הצדיקים גמורים אבל על השאר הצדיקים הוצרך לתת רשות למשחית ובודאי אם הי' יכול להציל כולם הי' מצילם אלא כדי שלא יאמרו מ"מ וכו' וכן הרשעים בודאי כולם הי' חייבין מיתה רק מכח שלא יאמרו מ"א וכו' הוצרך להחיות מהן אכן בודאי שרשעים גמורים הי' יכול להמית דבזה ל"ק מ"מ וכו' כנ"ל וצ"ל דבאמת אלו מתו והי' ק' לי' לר' אחא ב"ח הלא כיון שניתן רשות אינו מבחין בין טוב לרע ואיך ידע איזה רשעים גמורים שוודאי נתחייבו א"ו שגם הרשעים גמורים הי' רשום תי"ו וההפרש שבין תי"ו של הצדיקים ושל הרשעים צ"ל שאחד של דם וא' של דיו וא"כ מתורץ מה שהקשינו לעיל דמנ"ל לר' אחא בר חנינא וגם למה צריך שניהם ולפי זה מיושב שפיר וק"ל. ועל זה שאל מדה"ד מה נשתנה אלו מאלו ר"ל מ"מ על אלו נגזרה מיתה ועל שאר הרשעים לא נגזרה וכן על הצדיקים מ"מ נשתנו אלו מאלו שעל אלו נצטוו בפירוש להחיות ולאלו נתנה רשות להמית וע"ז השיב הללו רשעים גמורים והללו צדיקים גמורים ובאמת המדה"ד ידע שישיב לו הך תשובה אלא שרצה לטעון עי"ז כיון שהמה צדיקים גמורים היו להם למחות. וזה יבואר עפי"מ דאיתא (ערכין ט"ו) תניא א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח אם אומרים לו לאדם טול קיסם מבין שני עינך אומר לו טול קורה מבין עינך כדר"ל התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ונמצא דמי שאינו צדיק גמור אין מקבלין ממנו תוכחתו דא"ל טול קורה מבין עינך אבל מי שהוא צדיק גמור מסתמא מקבלין מיני' וזה שטען מדה"ד כיון שהם צדיקים גמורים הי' להם למחות וכשהשיב הקב"ה גלוי וידוע וכו' טען מדה"ד לפניהם מי גלוי ומיד א"ל וממקדשי תחלו אלו בני אדם שמקיימין את התורה מאל"ף ועד תי"ו ר"ל שלא הי' יכולין להשיב להם טול קורה מבין עינך ולהכי כתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית ומהרש"א פי' שהם זקני הסנהדרין משום דעליהם להשגיח יותר משארי העם וכדאיתא (שבת כ"ה) דר"י הוי יתב קמי' דשמואל ואתי האי איתתא קצווחת קמי' ולא הוי אשגח בת א"ל לא סבר מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה אמר לי' שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב"ד דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר