אור לישרים מג

הי' יכול לתקן דמשפטי ה' אמת ולא יהי' ח"ו משפט מעוות משא"כ אם אינם עושים התעוררת בבכי ומקשים לבם מוכח שגם הוא לא הי' פועל מאומה או מעט מזעיר ושפיר ניכר מפספידו של אדם אם הוא בן עוה"ב ולפיכך רב דלהפסד לא חשש שבודאי מן השמים יסעיי' לו שלא יהי' לו הפסד אלא שהוא רוצה גם להרוויח ומש"ה א"ל אחים הספדאי כדי שיהי' יותר ממה שהי' יוכל לעשות בחייו יוליכהו אחריו ע"י חמימות הספדו ואמר הטעם משום דהתם קאמינא ר"ל אע"ג דהצדיק נקרא הולך היינו מצד מעשה אחרים אבל מצד עצמו הוא עומד ואילו הי' חי עוד הי' מעמיד תלמידים הרבה וא"כ הדור שגרמו לזה להיות עומד וע"י נתכפר עוונם יראו שלא ישלמו רעה תחת טובה שנצולו ע"י מן הפורעניות שלא יפסידני ומשו"ה מייתי הגמ' זה להא דמהספדו של אדם ניכר שניכר מתוך הספידו וכו' מטעם כנ"ל ומטעם הזה קאמר רב לתלמידיו אחים הספדאי וכו' וכן אנחנו שבעוונינו נתפס הראש לכל מרביצי תורה שבדורינו ואלו הי' חי הי' מעמיד עוד תלמידים הרבה נוסף על מה שהעמיד עד עתה ונמצא שאנחנו גרמנו ההעדר הזה שלכן אנחנו מחויבים לאחים הספדא ולפשפש במעשינו ולסגל תורה ומע"ט שעי"ז הוא הולך ממדריגה למדריגה להשלים מה שהוא הי' פועל ועשה ואלו הי' חי. ולדעתי זה הטעם שב' מרביצי התורה אשר בדורינו דהיינו הגאון מ"ו שמואל קראקוויר זצלה"ה ואמ"ו מהר"י הכ"מ מתו בכ"א אלול כדי שיתוודע בכל תפוצות ישראל בעי"ת שאז ישראל קדושים הם ולבם פתוח להתעורר כדי שיוגדל הבכי והספד וכיון שחזינן שהקב"ה חס על כבודו לכן לא נתעצל בהספדו. ונשוב אל הענין לבאר הפסוקים שהתחלנו בו שמעשה הצדיק נקרא שובה שבתחלה יורדה נשמתו ממקום קדוש ובאה לעוה"ז ואח"כ על ידי מעשיו הטובים הביאה למדריגה עד שובה אל מקום מחצבתה כדכתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה ומשו"ה הרשעים שהולכים ע"י מעשיהם לשאול ומתרחקי' יותר נשמתם ממקום מחצבתם ממה שהם עתה בעוה"ז שעליהם נאמר (ירמי' ב') כי פנה אלי עורף ולא פנים כדרך המתרחק ומשו"ה בקרא העוזב חטאו ונהפוך לצדיק בלשון התשובה שהוא ישב בדרך אשר בא ובתחלה ומקרב נשמתו למקום מחצבתה חלק אלקי ממעל. ובזה מבואר הפסוק שאחר שאמר הנביא שאין להבין איך הוא מפני הרעה נאסף הצדיק רצה לתרץ האיך אפשר לומר שהצדיק מת כדי לכפר על עון הדור ולהצילם מרעה שנתחייבו מה שדקדקנו לעיל איך יתפס הצדיק בעון הדור ומתרץ יבא שלום וינוחו על משכבותם ר"ל שהצדיק יבא בשלם שלא יגרע ממנו כלום והחסידים ינוחו על משכבותם בלי גרעון מה שהי' להם בחייהם ועל הקו' הלא אם הי' חי הי' יכול לעשות מ"ט שע"י הי' הולך מחיל אל חיל אמר שגם עתה אינו קם שם רק הולך נכחו ר"ל נגד השם ומתקרב אצלו בעלותו ממדריגה למדריגה ע"י מעשה אחרים והנה ידוע שבעוה"ב אינו לא אכילה ולא שתי' אלא שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכיון שאומר שנהנים מזיו השכינה ודאי אין הנאתו אלא בראי' וכן נראה מתוך לשון הקרא ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון שעיקר הנאת העוה"ב הוא הראי', ומזה יבואר הא שהי' ירמי' מקונן אל תבכו למת ואל תנודו לו ר"ל אל תבכו למת היינו לרשע שנקרא מת ואל יתנודו לו כי אדרבה באיבוד רשעים רנה רק בכו בכו להולך דהיינו הצדיק דנקרא הולך כי לא ישוב עוד ר"ל שכל ימי חייו הי' שב בחזרתו למעלה ממדרגה למדרגה אבל עתה שמת שוב לא ישוב עוד ע"י מעשיו וצריכין אנו לבכות ולהתאבל ולהכניע לבינו לחזור בתשובה כדי שיזכה ע"י מעשינו לעלות ממדרגה למדרגה ואז וראה את ארץ מולדתו ר"ל מקום מחצב נשמתו שהוא חלק ממעל ויהנה שם מזיו השכינה שהיא ארץ עליונה מקום הולדת נשמתו וק"ל. ובאופן אחר נאמר דעל הא דאיתא (מ"ק כ"ו) אלו קורעין שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב"ד וכו' וקאמר אביו ואמו ורבו מנ"ל דכתיב ואלישע יראה והוא מצעק אבי אבי ירכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו תורה שאין מתאחין מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדו ויקרעם לשני קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם אינו יודע שלשנים אלא מלמד שהם קרועים ועומדים לעולם לשנים א"ל ר"ל לר"י אלי' חי הוא א"ל כיון דכתיב ולא ראוהו עוד לגבי דידי' כמת הוא, עכ"ל הגמ'.