אור לישרים כח

נחשב כיום אחד והיום השני נחשב לכ"ו תעניות כמנין הוי"ה יחד כ"ז והיום השלישי נחשב לי"ג תעניות כמנין אחד ועם ב' ימים הראשונים יחד מ"ם והיום הד' נחשב ככ"ו פעמים מספר מ"ם וחד כ"ז פעמים מ"ם שהוא תתר"ף והיום הה' הוא נגד י"ג פעמים מספר מ' יחד מ"ם פעמים שהוא אל"ף ת"ר ימים והיום וי"ו הוא מ"ם פעמים מ"ם ויחד הוי כאלו התענה מ"א פעמים אלף ת"ר שהוא ס"ה אלפים ות"ר ימים ונמצא מי שיופל להתענות הפסקה של ד' ימים אפי' חטא בברית קודש הרבה פעמים בעון החמור די בהפסקה א' כנ"ל ואם אין בו כח כ"א להתענות ג' ימים רצופים די על עון החמור בה' הפסקות וכן תקיש על השאר דבעון השחתת זרע צריך ט' פעמים כפ"ח שהם רנ"ב תעניות די בה' הפסקות של ג' ימים כי כל הפסקה זה עולה מ"ם ימים וה' פעמים מ"ם הם שני מאות ועוד שני הפסקות של ב' שכל א' עולה כ"ו יחד רנ"ד והוא יותר מג"פ פ"ד וממילא תוכלו לחשוב בכל מיני הפסקות אשר תרצו לבחור כמה שצריכי' להתענות על כל בחינה מאלו ה' בחינות, עוד מצאתי בספר חמדת הלבבות וז"ל כל מי שיקום באשמרות הבוקר שעה א' קודם היום ועוסק בתורה כל היום ההוא וכל הלילה אחריו עד אחר תפלת שחר של יום שני ולא יספיק מהגות בתורה רק לעת מצוא ולהתפלל ולאכול סעודתו לשובע לנפשו ולא מותרת ה"ז נחשב לתששי כח אשר לא יוכלו להתענות לי"ג תעניות ואשר יוכל גם להתענות כל אותן הכ"ו שעות נחשב לו לכ"ו תעניות וקולא זו הוא לבני תורה וליתר העם אשר אין יודעין ללמוד מצאתי גם כן קולא גדולה לתששי כח שאין יכולין להתענות הפסקות כנ"ל שאם יתענה ב"וה דהיינו שיפסיק מבעוד יום של יום א' ויתענה יום ב' ובלילה יאכל וכן יעשה ביום ה' ונמצא שכל הששה ימים הי' בתעניות דהיינו מקצת יום א' ויום ב' כולו ומקצת יום ג' וד' ויום ה' כולו ומקצת יום ו' נחשב לו כאלו התענה ו' תעניות, ונאמר דכל הני קולות הם לענין הסיגוף אבל מ"מ אגרא דתעניתא צדקתא בודאי לענין מספר התעניות שהם הסיגוף ר"ל שהסיגוף של הפסקת או התמדות התורה חשוב כאלו התענה הרבה ימים אבל לענין הצדקה מחויב ליתן בכל יום צדקה דזהו אגרא דתעניתא ודאי מסתבר שצריך ליתן כפי ערכו וא"כ לכה"פ צריך ליתן כ"כ פרוטות כפי מספר הימים שצריך להתענות אלו הי' משלימים בימים פרטיים, ופן יאמר כיון שהסיגוף של ג"פ מספר הימים מהני על הרבה פעמים נחטא עוד ולבסוף נעשה תשובה על ג"פ ויועיל על הרבה פעמים ידוע להוי לכם מה דאי' בגמ' דיומא האומר אחטא ואשוב או"א אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואף שלפ"פ משמע דדוקא אם אמר אחטא ואשוב ב"פ אבל אם אומר פ"א מספיקין בידו ופן תאמרו ח"ו נכחטוא עה"פ לכך נאמר דודאי על האומר אפי' פ"א אחטא ואשוב שורת הדין נותן שלא יהיו מספיקין בידו לעשות תשובה דמ"ש והא דקאמר הגמ' אחטא ואשוב ב"פ משום דהגמ' לאו באנשים כמונו היום לחוד מדבר כ"א בכל גווני ולפעמים יש ב"א אשר אם אמר פ"א אחטא ואשוב שראוי להספיק לו תשובה, ומש"ה נקט הגמ' ב"פ דבזה אין שום אדם שמספיקין בידו לעשות. ולבאר נאמר דהנה כ' חכמי המוסר כי פי' הא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הוא משום דהתשובה נקראת טובה ואי אפשר לעשות תשובה כ"א שחטא קודם ובזה ראינו ליישב דברי ר"ת על מה שהק' תוס' על הא דאי' בגמרא דר"י אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה ולבסוף קרא והטה את הנר ובמכות אי' דר' יהודא בן טבאי הרג עד זומם וכדמהון הרבה בש"ס ואמאי לא פריך הגמ' והא אפי' בהמתן אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וכו' ותי' ר"ת דלא פריך בשום מקום אלא גבי אכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר עכ"ל ויש לדקדק דכמו שהקב"ה משמר לצדיק מאכילת איסור ה"נ יכול לשמור אותו מכל דבר רע ולדברינו יובן וידוקדק נמי הלשון דקאמר ולא פריך וכו' דהכי הל"ל דהא דאין הקב"ה מביא תקלה הוא רק באכילת האיסור ויתורץ נמי הא דאמר ר"י אני אקרא ולא אטה הלא הי' לו ללמוד מאדון החכמי' שהוא שלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור שלא הי' יכול לסמוך על חכמתו ואיך סבר ר"י לסמוך על חכמתו ונראה דהנה לפעמים שגגה הבאה לצדיק אינו תקלה לו משום דהתשובה היא אחת ממצות עשה והנה אם אין הצדיק יודע משום חטא ועון שעשה אין יכול לקיים מצות התשובה ולכן הקב"ה מביא שגגה אחת לידו ואין זה תקלה לו אדרבה עי"ז מקיים מ"ע של התשובה אך עז"ק א"כ בכל מקום דפריך הגמ' השתא בהמתן של