אור לישרים ריג

מקוצי שחיבר הסמ"ג הכולל כל התורה כולו כמו ספר הרמב"ם ומנה כל מצות עשה ול"ת ונאמר לו בחלום ששכח העיקר לאו שכל גופי התורה תלוי בו והצטער מאוד עד שהאיר ה' עיניו ומצא ששכח הלאו שנאמר השמר לך פן תשכח ה' אלקיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה את כל החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ר"ל כמו שהוא נותנו ברצונו כן יכול להיות רצונו ליטלה ממך עכ"ל, ונמצא שהקב"ה נותן לפעמים על זמן מהזמנים ולא לעולם ונמצא שאין לו בה כ"א קנין הפירות ואעפ"י שלא נתן אלא לקנין הפירות מקרי והארץ נתן לבני אדם למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ויכול לומר על האדמה שנתת לי אכן הגוף הקרקע שייך לה' וא"כ שפיר כתיב לה' הארץ ומלואה אמנם ר' לוי דרמא לי' הך קושי' לפי מה דקיימ"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא שייך הארץ נתן לבני אדם משום קנין הפירות אלא ע"כ שהגוף הקרקע נתן לאדם ומקשה שפיר מהא דכתיב לה' הארץ ומלואה והוצרך לשנוי דילי' אכן ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף נוכל לומר דס"ל דאין חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה ואפילו קודם ברכה נמי דילי' הוא ולפי"ז הא דאיתא בירושלמי הנ"ל כיון שאכלת וברכת אין אתה צריך להחזיק לי טובה כאלו משלך אכלת היינו לפי הגמרא דמחלק בין קודם ברכה לאחר ברכה והיינו דוקא ריש לקיש לשיטתו דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מה שאין כן לר' יוחנן וק"ל. ובזה ראיתי ליישב הא דאיתא בגמרא (ע"ז י"ט) על פסוק כתיב כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה אמר רבא בתחלה נקרא התורה על שמו של הקב"ה ובסוף נקראת על שמו ופירש"י אחר שטרח בה ולכאורה אינו מובן דהא נוכל לפרשו שקודם שמברך עלי' נקרא' התורה על שמו של הקב"ה כמו בברכת הנהנין ואחר שבירך עלי' נקרא' על שמו וכן הוא נוסח ברכת התורה ונתן לנו את תורתו לנו דייקא, אמנם התו' כתב דרבא לא פסק כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עיי"ש וא"כ לדידי' אין חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה והוצרך לפ' שלאחר שטרח בה נקראת על שמו אכן לפי"מ דקיימ"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי צריכין אנו בלאו הכי לחלק משום רמי דקראי דלעיל בין קודם ברכה לאחר ברכה וא"כ גם הכא איכא למימר דקודם שמברך נקראת התורה לה' ואחר שמברך נקראת ע"ש הלומד ועתה נבא ליישב הגמרא שהתחלנו בו דהנה בדברינו נתיישב קושי' האלשי"ך שהקשה על המדרש הנ"ל מצינו שוויתר הקב"ה על עבירות החמורות ולא וויתר על ביטול תורה למה באמת לא וויתר על ביטול תורה מק"ו מע"ז שחמורה כ"כ שכל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה ג"ע שיותר חמור כאשר נבאר לקמן כ"ש ביטל תורה שאינו חמור כ"כ והר"מ אלשיך מיישבו ע"פ משל ע"ש, ומ"מ לפי דבריו ק' של' וויתר משמע שלא הי' מענישן על כל עבירות החמורות לעולם אי לאו שביטלו מן התורה וזה ודאי ליתא שאין הקב"ה וותרן אבל לפ"מ שבארנו שעיקר מניעת קבלת מוסר הוא עזיבת התורה בלא"ה ניחא שאם לא הי' עוזבי' את התורה הי' המוסר פועל בהם ולא היתה הארץ נעזב' וכן מצאתי בהדי' במדרש ילקוט על פסוק הזה ויאמר ה' על עזבם את תורתי אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שאלו תורתי שמרו הייתי מחזירן אצלי ר"ל שהיו מקבלין התוכחה, וק"ל. ולפי דברינו נוכל לומר דמה ששאלו לחכמה ולנבואה על מה אבדה הארץ לא שאלו מה חטאם ומה פשעם שיגרום עזיבת הארץ דודאי ידעו שהרבו לפשוע אלא ששאלו לחכמים ולנביאים מפני מה לא הוכיחו את בני דורם על כל התועבת אשר נעשו בתוכם עד שיקבלו מהן ויניחו מלעשות ולא הית' הארץ נעזבת ולא פירשוהו עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ר"ל שזה היתה המניעה שלא קיבלו התוכחה מפני שעזבו את תורתי ולא רצו לשמוע ד"ת ועי"כ טח עינהם מראות ולא ידעו ולא יבינו דרך החיים וזה דמסיים הקרא ולא שמעו בקולי ולא אבו בדרכי הלוך ר"ל שהעזיבת התורה גרם שלא שמעו בקולי ולא אבו בדרכי הלך ר"ל בקול התוכחה שאע"פ שהוכיחו כדכתיב ואשלח אליכם את עבדי הנביאים יום יום השכם ושלוח וזה גרם שלא אבו בדרכי הלוך וזה מה דקאמר בגמ' היינו לא שמעו בקולי היינו שלא הלכו בה בניחותא ולא בלשון קושי' ר"ל שעזיבת התורה גרם הכל ומה דאמר ר' יהודא אמר רב על שלא ברכו בתורה תחלה הוא מילתא באפי' נפשי' ואין כוונתו דמש"ה נענשו אלא דרצה ליישב לישנא דקרא דקאמר הלשון עזבום את תורתי