אור לישרים קצח

סאתו וא"כ אף אם אין נתמלא סאתו של הבן נתמלא סאתו של אב יומת הבן בחטא אב והיינו דקאמר הגמרא הא כשאוחזין וכו' ר"ל דמיד כשאוחזין הם נתפסים בעון אביהם ולפי"ז מתורץ נמי דקאמר הכא צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ר"ל דאם היה צדיק לא היה נתפס בעון אבותיו לכן עתה שעשה עול ותוהו על הראשונות ונמצא שהוא אוחז מעשה אבותיו אעפ"י שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה ואין עוונותיו מכריעין זכיותיו להתפס עלי' מ"מ הוא נתפס בעון אבותיו, ועוד אחת נציע הא דאיתא בגמרא (ברכות ח') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה ופירשו בו חכמי המוסר שיתלה מה שלא מצא בשביל ביטול התורה שעי"כ לא ידע מה שחטא, ועתה נבא ליישב הפסוקים הא דקאמר ואתה בן אדם דבר על בני עמך ואמרת אליהם ר"ל שיזהירם גם בשביל בניהם ארץ כי אביא עלי' חרב ר"ל כשיגיע סמוך לר"ה שאז הזמן שאגזור חרב על הארץ ומשו"ה לא נקט עיר או מדינה כי כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ואז הת"ח בודאי מפשפשין במעשיהם אבל הע"ה אף אם ירצו לפשפש אינם יודעים לפשפש מחמת ביטול תורה לכן צריכין ליקח ת"ח א' היודע לפשפש מה שקלקלו ובמה יתקנו לכן צריך שיהיה אותו ת"ח משכונתם והיינו דקאמר ולקחו עמי הארץ איש אחד מקציהם ר"ל שהריקנין יקחו ת"ח שנקרא איש ל' חשיבות וקאמר מקציהם ר"ל מצידיהם דהיינו מסוף שכינתם כמו מקצה מזה וקאמר ונתנו אותו להם לצופה להם דייקא ר"ל שישגיח עליהם ויפשפש במעשיהם וקאמר וראה את החרב בא על הארץ ויתקע בשופר והזהיר את העם ר"ל שראה שלפי מעשיהם החרב בא על הארץ לכן תקע בשופר והזהיר את העם ר"ל שהודיע חטאותם והזהיר אותם לשוב על דרך שאמר הכתוב הרם כשופר קוליך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וקאמר ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחיהו דמו בראשו יהיה ר"ל אם היה צדיק עד עתה ויהיה השומע פירושו כמו אם שמוע תשמעו דהיינו שציית למצות ה' רק שמכאן ולהבא אינו נזהר דהיינו שאוחז מעשה אבותיו ותבא חרב ותקחיהו היינו חרבא דמלאך המות שלוקח הגוף והנשמה כנ"ל וזה נעשה בעון אבותיו וקאמר דמו בראשו יהיה ר"ל בראשו היינו בתחלתו ר"ל דאעפ"י שעדיין לא נתמלא סאתו מ"מ נתפס בעון אבותיו ואת קול השופר שמע ולא נזהר ר"ל שהוא לא נזהר מעיקרא שמעולם לא היה שומע דמו בו יהיה ר"ל שהאב לא נזהר אף שהחרב לא פגע בו כ"א בבנו מ"מ דמו בו יהיה והוא נזהר נפשו מלט ר"ל שאם אין אוחז מעשה אבותיו נפשו מלט והאב נתפס בעונו ודמו של עצמו בו יהיה וקאמר והצופה כי יראה את החרב באה ר"ל שיגיע סמוך לר"ה ולא תקע והעם לא נזהר ר"ל שהמה רשעים ובשלמא אלו היו נזהרים לא היה צריך לתקוע בשופר אבל מחמת שלא היו נזהרים היה לו לתקוע בשופר ותבא חרב ותקח מהם נפש ר"ל מאיזה מהם שלקח הן מהרשעים הן מבני הרשעים הוא בעונו נלקח ר"ל שאפילו בשביל עון א' נלקח בשביל אבותיו כשאוחז מעשה אבותיו ודמו מיד הצופה אדרוש. והנה כפי הנראה כשהבן נחפס בעון אביו הוא מכפר על עון אב אבל ממה שבארנו מבואר מתוך הכתוב דאף שהעון הגורם מיתת הבן מכופר מ"מ נדרש ממנו דם הבן ולא ממנו בלבד הוא נדרש אלא מכל אחד מישראל מצד הערבות דהיינו שהיה יוכל להוכיח אותו ולא הוכיחו הרי הוא במקום הצופה ודמו ממנו אדרוש. ובזה ראיתי ליישב דקדוק אחד בפרשה שלפנינו כתיב (דברים כ"ט) אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל ובפסוק הב' נאמר טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך ובפסוק ג' נאמר לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כורת עמך ר"ל שעם כל הנזכרים בשני פסוקים הראשונים כרת ברית בערבות מואב וא"כ הנזכרים בפסוק ב' אין להם השתנות מכל הנזכר בפסוק א' וכמו שאלו היו נצבים לעבור בברית ה"נ אלו ולפי"ז צריכין אנו לתת טעם אמאי הם נחלקין לב' פסוקים ואף דאנו קיי"ל שאין אנו בקיאין בפיסוק הפסוקים מ"מ צריכין אנו לתת טעם על בעלי המסורת שחלקום, ולדברינו יובן דאיתא במדרש אתם נצבים היום כולכם ערבים זב"ז ויל"ד דבשלמא כל הגדולים שייך לומר שהם עריבים זב"ז דכמו שזה ערב בעד זה ה"נ בהיפוך אבל הא דקחשיב טפכם ק' דבשלמא במה שהטף ערב בעד הגדולים ניחא דמצינו כמה עוונות שבנים הקטנים נתפסים בעון אביהם, ונמצא דלפעמים הטף נתפסים בעון הגדולים אבל בהיפוך שיהיה גדול נתפס בעון הטף אי אפשר דהא אין