אור לישרים קצז

ואי רבים לא היו נזהרין שעי"כ גבר האויב לא הול"ל בלשון יחיד כיון שהיו מנוצחים בודאי הוא לבדו לא היה יכול להצילם ואם היה יכול להצילם הרי הוא חייב בדם כולם ואמאי קאמר דמו בו יהיה ל' יחיד והול"ל דמם בו יהיה, לכן נאמר דהנביא לא על משל הנ"ל דיבר אלא הנמשל של משל ההוא דיבר דהנה חרב הוא חרבא דמלאך המות ובר"ה העולם נידון והרשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה ונמצא שבר"ה הקב"ה גוזר להביא חרב על הארץ ואלו היו כל ישראל צדיקים גמורים היו נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ולא הי' הקב"ה מביא חרב על הארץ אבל מחמת שהרשעים בעולם הקב"ה מביא חרב על הארץ והיינו חרבא דמלאך המות והשתא מתורץ הא דקאמר ותבא חרב ותקחיהו דכשאדם נדקר בחרב אין נלקח מאתו כ"א חייו אבל הרוח תשוב אל אלקים והעפר תשוב אל הארץ אבל הרשע אשר מת ע"י חרבא דמלאך המות הוא לוקח נשמתו ומוסרו למלאך דומה ליסרו גם אינו נדקר אלא זורק בו טיפה שממנו מת וממנו מסריח ונרקב ונמצא שהוא לוקח גופו ונשמתו והיינו דקאמר ותבא חרב ותקחיהו ומשו"ה נמי קראו חרב ולא קראו מלחמה, וכדי לבאר שאר דקדוקים אשר דקדקנו נציע תחלה לבאר מה שאמר שהמע"ה (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה ויש לדקדק הא דקאמר תוסיף ולא קאמר תוסיפו ימים א"ו דמיירי מיחיד שיש בו יראת שמים וא"כ יש לדקדק אמאי נקט ברישא לשון יחיד ובסיפא לשון רבים ואמאי נקט יראת ה' הול"ל צדיק הוא ההיפוך מהרשעים דסיפא ועוד אמאי ברישא נקט ימים ובסיפא שנים ועוד ההיפוך מן תוסיף הוא תתמעטנה והל"ל או בסיפא תתמעטנה או לומר ברישא תאריך ימים שהוא ההיפוך מן תקצרנה, אמנם נאמר כפי פשוטו של מקרא עפ"י מה דאיתא בגמרא (שבת קנ"ג) שוב יום א' לפני מיתתך ופריך וכי אדם יודע אימת ימות ומשני כ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה עכ"ה. והנה ראינו שאפי' הרקנין שבישראל כשיגיע סמוך לר"ה נותנין מרדה בלבם ומרבים בתחנונים ובאמירת תהלים ומשכימין לסליחות וצמין כל חד וחד לפי מעלתו ובאמת אמרו רז"ל (קדושין ל"ט) שאפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד את הראשונות ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע ופריך ותהוי כמחצה זכיות וכמחצה עוונות ומשני בתוהו על הראשונות ויליף לה מהך פסוק שכבר הוזכרנו בהך קאפיטל צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו והנה מי שיראת השם על פניו חושש כל השנה כולה שמא ימות למחר ולא יהיה פנאי להשיב ונמצא כל ימיו בתשובה אכן הרשע חושב שדי לו שישוב בסוף השנה סמוך ליום הדין וא"כ חושב הירא שמים שאין לו להחיות כי אם היום ובאמת כל יום ויום הוא מוסיף להחיות ממה שעלה במחשבתו אכן הרשע שחושב תמיד שדי לו לשוב בסוף השנה ועלה במחשבתו שישלים השנה והנה כל השנים שהיה חי עד סופו באמת לא נתקצרה לו אכן כשהגיע סופו שמת באמצע השנה אותו שנה נתקצרה לו ממה שעלה במחשבתו והנה הכתוב רצה למינקט שנים לשון רבים דוגמת ימים רישא דקרא שהוא לשון רבים והיינו דקאמר יראת ה' תוסיף ימים ר"ל שאפילו יחיד שיש בו יראת ה' תוסיף ימים רבים ממה שעלה במחשבתו אכן גבי רשעים רבים נתקצרה שנים רבות ממה שעלה במחשבתם דהיינו גבי כל רשע ורשע נתקצרה שנה אחרונה ומתורצים כל הדקדוקים הנ"ל, וק"ל. והנה בגמרא הנ"ל אינו מובן בשלמא הא דקאמר שאפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונ' אין מזכירין לו שום רשעה ומוקי לה בתוהו על ראשונות ניחא משום דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וכאלו עשה תשובה שלימה על כל עוונותיו אבל הא דקאמר שאפילו צדיק גמור ומרד באחרונה אבד את הראשונות בתוהו על הראשונות ויליף לה מדכתיב צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו קשה אמאי הלא אין הש"י מצרף מחשבה רעה למעשה, אמנם נאמר דהנה מצינו בנים מתים בעון אבותם דהכי איתא בגמרא (כתובות ט') מאי דכתיב וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיו מנאצין להקב"ה הוא כועס על בניהם ובנותיהם ובגמרא רמי כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות ומשני הא כשאוחזין מעשה אבותיהן הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהן, ונראה בדקדוק לשונם שאמרו הא כשאוחזין וכו' כוונו דלכאורה אינו מובן דאם הוא אוחז מעשה אביו אמאי מת בעון אביו הלא ראוי למות בחטא עצמו, לכן נאמר משום דאיתא אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שנתמלא