אור לישרים קצו

כאשר עשה בימים האלה בימי אחשורוש שמשה רע"ה ביקש רחמים עלינו למעלה ומרדכי מלמטה ופדאם מכל צרה, כן יפדינו מן הגלות החיל הזה, ובא לציון גואל בב"י אמן. יג ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל. בבה"ב פנחס בימי הסליחות תקכ"ח לפ"ק. הנביא (יחזקאל ל"ג) אמר ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם ארץ כי אביא עלי' חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אותו להם לצופה וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה את קול השופר שמע ולא נזהר דמו בו יהיה והוא נזהר נפשו מלנו והצופה כי יראה את החרב בא ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבא חרב ותקח מהם נפשן הוא בעונו נלקח ודמו מיד מצופה אדרוש ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אתם ממני באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לטוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשיך הצלת ואתה בן אדם אמור אל בני ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי' שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו. ויל"ד טובא הא' מה הא דקאמר דבר אל בני עמך מלת בני אינו מובן דבשלמא מה שאנו נקראים בני ישראל משום דאנו מבני בניו של יעקב הנקרא ישראל אבל מה שאמר השם אל הנביא דבר אל בני עמך ק' הלא הבנים נמי נקראו עמך כמו אבותם ואם כן מלת בני הוא מיותר, הב' דקאמר ואמרת אליהם הוא כפל לשון, הג' שאמר איש אחד מקציהם ל' מקציהם אינו מובן פשיטא שאם לקחו איש א' שהוא מקציהם ועוד דקאמר להם לצופה מלת להם הוא מיותר ועוד דקאמר ושמע השומע ומלת השומע הוא אך למותר ועוד דקאמר ותבא החרב ותקחיהו אינו מובן כי על החרב שייך לומר ותהרגיהו או ותדקריה' ועוד דקאמר דמו בו יהיה והוא כפל דהלא כבר אמר דמו בראשו יהיה ועוד שכאן סידר משל ונמשל ובמשל קאמר והוא נזהר נפשו מלט ופרש"י דקאי על השומע ולא מיירי מהצופה שתקע נפשו מלט דא"כ ולא הזהיר מבעי' לי' ובנמשל קאמר ואתה נפשיך הצלת וא"כ מיירי מהצופה ולא מהשומע ועוד פשיטא דאם השומע נזהר דנפשו מלט דהא היינו אזהרתו שימלט נפשו וכן במשל קאמר ודמו מיד הצופה אדרוש ובנמשל קאמר ודמו מידך אבקש ואמאי שינה לשונו ועוד דבתחלת הקאפיטל קרי להו בני עמך בשם המגונה יותר משם העם כאלו מדבר על עם הנביא ולא עם ה' כדאיתא כשאמר הקב"ה ליצחק בניך חטאו והשיב יצחק רבש"ע בני הם ולא בניך ואח"כ קאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל וכן בכל הקאפיטל הזה פעם קורא אותם בית ישראל ופעם בני עמך והלא דבר הוא, וטרם שנדקדק ביתר הפסוקים נתרץ תחלה הדקדוקים שדקדקנו באלו הפסוקים ונאמר דלפי פשוטו מדבר דרך משל לעיר שבא עלי' הצורר לעשות מלחמה ומעמידים הצופה לעיר לראות אימת יבא הצורר כדי שיוכל בפעם ההוא להתאסף לעמוד נגדו ואם המה נזהרים וזריזים לעמוד אפשר שינצחו או שיתנצחו אבל אם כל א' וא' הוא חושש לנפשו והולך ערירי במחבא להציל את נפשו בודאי יגבר האויב ואין היחיד ההוא מן הזריזין ועל זה לא תזהיר הצופה שילך כל אחד ואחד למחבא ויגבר האויב וא"כ יש לדקדק טובא הא' דקאמר ארץ כי אבי' עלי' חרב משמע אם על ידי ריצוי השם ב"ה בא הצורר אז מעמידין צופה והלא אפשר סבא הצורר עליהם מצד בחירתו לשלול שלל ולבז בז שלא כדין והכי הול"ל ארץ כי יבא עלי' חרב ועוד אמאי קראו חרב ולא אמר כי אביא עליהם מלחמה ועוד שהצופה אינו יכול להסתכל אלא לכל היותר על עיר אחת שיעמוד על מגדול גבוה וא"כ הול"ל עיר כי יבא עלי' חרב ולקחו עם העיר ועוד איך קאמר ושמע השומע ולא נזהר ותבא החרב ותקחיהו דמו בראשו יהיה במה לא נזהר אי לא נזהר שבאו אל האסיפה לעמוד נגד הצורר פשיטא שאם היה נזהר שהיה בא לעמוד נגדו שיוכל להרוג ובפרט שכן גזר השם שיבא עלי' חרב וגם הוא הי' בתוכם