אור לישרים קעט

ארציכם שממה וגו' עד בשבתיכם עלי' דבזה מבואר שתשבית הארץ תחת אשר לא שבתה בהיותם עלי' ולא מבואר כמה שנים שיצטרכו לשבות נגד שמיטה אחת שביטלה אם די בשנה אחת נגד שנת השמיטה ושנת השביעית עתה בכלל לפי שעתה אין נוהג שמיטה או עוד צריך שיהיה מספר השנים מלבד שנת השמיטה וכאלו הי' על הארץ או צריך שישלם גם הששה שני השמיטה דהיינו שישלומו שבע שנים לשמיטה וכדומיהן הרבה ספיקות אשר יאריך זכרם והיינו קץ אחר קץ שכלו ועברו וקאמר שבשבעה שעדיין לא הגיע הקץ, אף שיולדו דור אחר אם יחטאו ימקו בעונם ואף אם יחטיאו ימקו בעון אבותם אכן כשהגיע זמן הקץ הראשון יהיו נגאלין אם יעשו תשובה מקודם לכן יתודו את עונם ועון אבותם, אך איתא שהקב"ה יכריח' לתשובה והיינו דקאמר והנשארים בכם ר"ל שהדור שנולדו בזמן הקץ והביאותי מורך בלבבם ר"ל שיתנו לב לשוב וקאמר עוד והנשארים בכם ימקו ר"ל שגם הנשארים באותו פעם נמי לא יגאלו אף שישובו אחר כך מדרכם הרעה ימקו בעון אבותם שלא יהיה אפשר שיחי' עד זמן הקץ השני וקאמר מפני מה לא יהיו נגאלין בזמן קץ הראשון וקאמר מפני שהתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ר"ל שהתודו בפה ולא בלב לכן קאמר אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם שבהם היה הדבר תלוי שאם רצו היו נגאלין לכן הוי כאלו נחרבו בהמ"ק בימיהם וקאמר הכתוב או אז יכנע לבכם הערל ר"ל כשהביאותי מורך בלבבם אפשר שיתודו רק בפה וביארתי איך יהיה סופם ועתה מבאר אם יכנע לבבם כשהבאתי מורך בלבבם ואז ירצו עונם והלשון ירצו הוא מלשון הרצאות דברים והיינו שיתודו בכניעת לבבם ומיד יהיה וזכרתי את בריתי וגו' וקאמר והארץ תעזוב מהם ר"ל שאף שיתודו בכניעת לבם קודם לזמן הקץ לא מהני שיהיה מיד הגאולה אלא ותרץ את שבתותי' בהשמה מהם אעפ"י שהם ירצו את עונם ואפילו בכניעת הלב וקאמר הטעם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלו נפשם לכן נגזור עליהם שתשבות הארץ אבל אם ירצו את עונם בשעתה מיד יהיו נגאלין ע"י זכירת ברית אבות וקאמר ואף גם זאת בהיותם וגו' שזאת הפעולה תעשה הוידוי בהכנעת הלב שאפי' בהיותם בארץ אויביהם ר"ל שלא אפשר שיפדו שלא בזמן הקץ עכ"פ לא מאסתים ולא געלתים וגו', ועתה לא נשאר לנו לבאר כ"א הא דקאמר והארץ אזכור ונבאריהו עפ"י משל ובזה יבואר איך יש לנו לעורר ולקונן על גלותינו וגלות השכינה וזהו המשל: משל למלך ומטרוניתא שהיה אהבה ואחוה ביניהם מאוד מאוד והיה להם בן יחיד אשר היה חביב מאוד בעיניהם והבן ההוא היה הולך בדרך הישר בעיני אלהים ואדם, גלל כן גדלה חיבתן עד שהוצרכו להראות חיבתן אליו, אכן הבן כאשר ראה גודל חיבתן אליו מתחטא וחטא והלך בשרירות לבו בדרכים לא טובים והמלך אביו לגודל רחמנותיו על בנו יחידו כבש כעסו ויסרו בדברים וכן עשה הרבה פעמים אכן הבן לא השגיח אל כל הדברים ובכל יום ויום הרבה לחטוא, ויותר לא רצה אביו המלך לעצור ברוחו ועונשו על מה שעבר והכהו מכות רבות זא"ז והבן צועק ובוכה מגודל היסורים, ואמו רוא' גודל הצער של בנה והיתה מפצרת בבעלה המלך שלא להכותו כ"כ ואפי"ה לא השגיח בה המלך עד שהתחילה לבכות והיתה צועקות ובוכות עד שנכמרו רחמי המלך ואמר שאם יבטיח לו הבן שיניח מעשיו הרעים ויתן לו ת"כ על זה יניח מלהכותו והבן היה קשה עורף מאוד וסבל כל היסורים ולא רצה ליתן היד וכיון שראה המלך שהוא סובל יסורים קשים ומרים ואמו יש לה צער מזה ואפי"ה לא השגיח הבן על זה אעפי"כ נכמרו רחמי המלך ובכה עמהם רק שלא רצה להניח מלהכותו כדי שהוא ינצח את הבן שלא יהיה קשה עורף כזה לכן שלח האב ידו לתוך יד הבן והבן סילק את ידו ולא רצה שיקחנה האב ומשום כך יותר הכהו והאם מפצרת כל עת בבעלה המלך ואומרת איך יסבול שבנה יחידי כל הצער ועונש אשר אתה מענשיהו אך האב לא רצה לחשוך את שבטו כדי שלא לנצחו מ"מ צער המטרוניתא לא היה יכול המלך לראות לכן שלחה לבר מפלטירין דילי' ואז הכהו מכה רבה מאוד והבן עמד במרדו עד שדחיהו לבר מפלטירין ואפילו הכי לא נח ולא שקט ארוגזו אלא שהלך אחריו והכהו חבורות ופצעים. והאם היתה אצל בנה יחידה ונכמרו רחמי' עליו ואמרה להבן חמול נא חוסה על נפשיך והבטיח לאביך שתשוב מדרכך הרעה ואפי"ה לא האזין לדבריה וכשראתה האם שלא תוכל לסבול עוד הצער ברחה מאתו ואפי"ה הכהו האב אז הבן נתן מרדו בלבו