אור לישרים קנה

ק"ו משן ועין שעבד יוצא לחירות כנ"ל ואפ"ה עדיין לא יצאנו לחירות והיינו דקאמר לא תצא כצאת העבדים וקאמר אם רעה בעיני אדוניה וגו' יבואר דהנה נקראו בנים למקום כשעושין רצונו והם בתוקפם אכן כשתש כחם כנקיבה נקראו בת אכן כשאין עושין רצונו נקראו עבדים וכשתש כחינו ואין עושין רצונו נקראו שפחה כעיני שפחה אל יד גבירתה לכן אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה כאמור אל חי בלעונו אדונים זולתיך והפדה ר"ל שעכ"פ יהיה הגלות כפרת עוונות וקאמר נכרי לא משול למכרה בבגדו בה ר"ל שאין אנו מכורים לכלותינו שאין משולים לעם נכרים כדכתיב כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה והטעם בבגדו בה שאנחנו אחוזים בבגד, ויבואר עפי"מ דכתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם ר"ל שאף בהיותם בארץ אויביהם לא ימוש התורה שנקראת זאת מפיהם כי זה חלקינו מכל עמלינו זה עדיין לנו בגלותינו כמאמר ואין נשאר רק התורה הזאת לכן לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם והיינו דקאמר שלא ימכור אותנו לכלותינו בבגדו בה שהתורה נקראת מלבושו כביכול כנודע ואנחנו אחוזים בה וקאמר ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה ר"ל שאף הקב"ה יעד אותנו שנהי' בנו ואיך נתקיים בנו משפט הבנות המכורות ע"י אביהן לכן קאמר שעוונותינו גורמים שאף שלבנו ייעדנה כמשפט הבנו' יעשה לה מחמת שתש כחינו כנקיבה וקאמר אם אחרת יקח לו אשה ר"ל אף שלפי הנראה יקח אשה אחרת כנ"ל במשל שהשפחה תירש גבירתה מ"מ שארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואם שלש אלה לא יעשה ר"ל אף ששלש אלה לא יעשה להגברת ממלכתה מ"מ שלש אלה לא יגרע שתעשה לשנואה כי שנואה לא תבעל כאשר בארנו לעיל שאינו אשתו אלא לפי הנראה וקאמר שאחריתנו יהיה שנצא חנם אין כסף כדכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף נגאלו. או נאמר שלא יהיה בנו מעשים נצא חנם ע"י צדקת השם ונהי' ראוים לצדקה לפי שאין כסף ע"ד שבארנו לעיל כי דלונו מאוד וקאי על מע"ט, ה"נ נפרש אין כסף ויתקיים ציון במשפט תפדה ושובי' בצדקה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן. י ת"מ מ"ש אאמ"ו הגאון הנ"ל בבה"כ פנחס ער"ח אלול תקכ"ז לפ"ק. הנביא מיכה ע"ה אמר (מיכה ו') שמעו נא את אשר ה' אומר קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קוליך שמעו הרים את ריב ה והאתנים מוסדי ארץ כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח, ויל"ד טובא האחד דקאמר שמעו נא שאין נא אלא לשון בקשה ולמאי הוצרך לבקש מאתם זה, ועוד דקאמר שהשם אמר לו שיריב את ההרים וישמעו הגבעות קולו ולמאי הי' צריך לומר זה והיה די לנביא שיאמר שמעו ההרים את ריב ה' והיינו יודעים שכך אמר הקב"ה שיריב עמהם ולמאי כפל דבריו, גם מי המה ההרים ומי המה הגבעות שנאמר על ההרים שיריב עמהם והגבעות אינם צריכין אלא לשמוע את קולו, גם הא דקאמר הנביא שמעו ההרים את ריב ה' הוסיף בהם והאתנים מוסדו ארץ מה שלא אמר תחלה שהשם ציווה לו אלא שיריב את ההרים ועוד דקאמר לנתינת טעם שישמעו ההרים את ריב ה' כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח מה נתינת טעם הוא זה גם הלשון דקאמר יתווכח מלשון מתפעל אינו מובן דהכי הול"ל ריב לה' עם עמו ועם ישראל וויכוח או יווכח וגם הדברים כפולים. ולבאר נאמר הנה זה היה דרכי תמיד לומר תחילה דבר קטן מחידושי תורה טרם נתחיל המוסר ורבים אומרים שיותר טוב בעיניהם לומר גם במקום החידושי תורה דברי מוסר אמנם לא כן הוא מפני ג' טעמים הא' כבר בארנו בארוכה גודל הסגולה של אמירת ד"ת לדברי מוסר שיכנסו באזני השומע והב' אף שישראל קדושים הם אוהבי תוכחה שומע מוסר ונודע לי ע"ש שהמע"ה לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך ר"ל שלא ילך לשמוע מוסר חכמים וא"כ מי שהולך אל דרוש המוסר סימן הוא שאינו בכלל הלץ השונא מוסר אך זה שייך אם הדורש הוא מוחזק בעיניהם לחכם אז מוכח מדהולכים אליו שבודאי דברי פי חכם חן בעיניהם אכן אם הדורש אינו מוחזק לחכם בעיניהם אין ביאתם ראי' שהם אוהבי תוכחה כי אפשר שבאו להתלוצץ על דבריו וא"כ מניעת קיבל דברי מוסר אף שנשמעים הרבה פעמים בשנה דרושים ותוכחות הרבה ואפ"ה אינם