אור לישרים קנג

מרוב חביבתה עלינו לא עזבה אותנו והלכה עמנו לארץ שובינו ועתה היא רואות אותנו זה זמן ארוך נתונים בצרה ובשביה מעונים ומדוכים מעונים בעינויים קשים ומרים ומדוכים ביסורים וחבורות פצעים הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות וזה קשה לה מן כל הצרות והרפתקאות דעדו עלי' ע"כ ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה ואבינו שבשמים יודע בצרותינו ובצרותינו לו צר כביכול ובמסתרים תבכה נפשו דכן אמרו רז"ל בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שרויין בצער בין או"ה כב"י מורד דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו וכן איתא שרבה בב"ח שמע אצל הר סיני בת קול אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ועתה נסיים המשל שכ"ז כל זמן שהבנים לא הטיבו את דרכם ואף שהקדרית קטרגה מאוד עליהם מ"מ חשבו היועצים שהיא אמם באמת ואף ששמעו שאשה אחרת עני' וסוערה צועקת שהיא מטרוניתא לא האמינו לדברי' ואף שראו שאין לה שום רחמנות כראוי לאם שתרחם על בניה, מ"מ חשבו שעושה זאת כדי לייסרם שיטיבו את דרכם וכן ראוי לאם בעלת חכמה לעשות כמו שמצינו בבת שבע שיסרה לשלמה בנה כדאיתא (סנהדרין ע') על פסוק דברי למואל מלך מנשא אשר יסרתה אמו שכפתוהו על עמוד ע"ש, אכן אח"כ הזדמן שהבנים נתנו מרדה בלבם והטיבו דרכם וכשנשמע זה אל המלך ביקש להחזירם וקטרגה הקדרית תמיד עליהם ונראה בפני' שיש לה צער אם שמעה שהטיבו את דרכם גלל כן נתוודע שאין זאת אמם באמת שאון זה מטבע אם על בנים ובפרט שהמלך סיפר להם גודל החנינה שהיה לאמם על בני' שהיתה מנופלת עמה' בעצמ' בגידולם משא"כ דרך המלכות להניקם ולהלבישם ולרחוץ את טינופם מרוב אהבתה עליהם לכן האמינו לכל דברי' העני' סוערה ובקשו השרים והפצירו במלך לקרוא לעני' סוער' כי לדעתם טעה אז נפטר המלך משבועתו והגיד להם שהוא יודע לזה ובשצף קצף עשה את כל זאת ואז הלך המלך עם כל השרים היועצים להושיבה על פנה עם בניה והיא היתה מתיירא פן יקצוף עוד הפעם עליה ועל בניה ויהיה הקצף השני גדול מן הראשונה לכן לא רצתה להשיב אליו עד שנשבע לה המלך שלא יקצוף עוד עלי' ואז חזרה וכשבאה אליו וסיפרה איך גירשה אותה הקדרית אז לבש המלך בגדי נקם וביער הקדרית ואת בעלה ולא יזכר שמם עוד, והמטרוניתא עם בניה היתה שמחה עם המלך, ע"כ המשל. ועתה נסיים הנמשל שכ"ז אשר בארנו הוא כל זמן שאין אנחנו הולכים בדרך טובים אף שהס"ם ובת זוגו מקטריגים עלינו יותר מדאי אין נודע לפמליא של מעלה שהם שונאינו כי חושבים שהם מתכווני' לטובותינו כדי לייסר אותנו ולהדריכנו בדרך הישר אכן אם נטיב דרכינו וניישר אורחותינו ואפי"ה יקטריגו עלינו יבינו מלאכי מעלה שהם שונאינו ואינו אמנו ואז יבקשו ויתחננו עבור אמנו האהובה כדכתיב (ישעי' י"ב) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם אל תתני דמי לו עד יכונן ועד ישים ירושלים תהלה בארץ ודרשו רז"ל דקאי על מלאכי מעלה שיפצרו בהקב"ה ואז הקב"ה יספר לפמלי' דילי' גודל אהבת אמנו עלינו שהיא בעצמה הלכה לצאת אותנו ממצרים ולעשות כל הנסים ואז נתאמת אצלם שאין הקדרית אמנו ואז יבא הקב"ה בעצמו עם פמליא שלו כדכתיב ובא הוא וכל קדושיו עמו להושיבה על כנה והיא לא תרצה להשיב פן עוד יקצוף עליה ופן יקראה עוד כן פעם אחרת עד שישבע לה הקב"ה שלא יעשה עוד כן לכך נאמר בתר האי קרא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אם אתן עוד דגנך מאכל לאויביך ואם ישתו בני ניכר את תירושך אשר יגעת בו כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה' ומקבציו ישתוהו וכן נאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך ואם תספרה למלך כל אשר עשתה לה הס"ם ובת זוגו ואז ילבש ה' בגדי נקם ויבערו מן העולם כדכתיב בלע מות לנצח. ועתה מבואר טעם המדרש על שהיה אסף מזמר דודאי שעיקר הזמר היה על שיקח השם נקמתו בם על שאכל את יעקב אלא שע"ז יהיה להם תירץ שנעשה כדי לשכך חמתם אך לא הרבינו לפשוע נגדם כמו נגד הקב"ה וכיון שהקב"ה כלה חמתו בויצת אש גם להם היה לשפך חמתם במה שנוהו השמו ועל שנוהו השמו היה להם תירץ כי כן ציווה הש"י כנ"ל במדרש אבל על שניהם יחד ידונו והיינו שהתפלל אסף שישפוך חמתו על הגוים