אור לישרים קמ

כתב בטור חו"מ סי' קל"א וז"ל כתב הרמב"ן בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע מהלוה ואם לאו יפטור מהערבות ולא רצה המלוה והאריך זמן ללוה אין הערב נפטר בכך ואצ"ל בקבלן שתובע למי שירצה ובזמן שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן פרעון שלא נפטר הקבלן בכך ואם הי' נכסים ידועים ללוה והערב אומר למלוה ירד עם הלוה לדין וגובה חובך מנכסים הללו והאריך זמן ללוה ובנתיים נשתנופו הנכסים גובה מערב וכ' ב"ה בעניית דעתו יפלא למה לא יועיל להערב לומר דאם לא תגבה עתה אפטר מהערבות לכן נראה שהאי תשובה לאו הרמב"ן חתים עלי' (ועל דרך מה שאמרו בפרק ביצה לאו מדברי דר' אשי חתים עלי'), ונראה להוכיח כדברי תשובת הרמב"ן דהנה שהמע"ה אמר (משלי ו') בני אם ערבת לרעיך תקעת לזר כפיך עשה זאת איפה בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך ויליף בגמ' (ב"ב קע"ו) מהכא דערב משתעבד ומפ' אם יש לך ממון התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו רעים עד שימחול לך הערבות, ולכאורה יל"ד מאי קאמר עשה זאת איפה בני והנצל ומה עצה נתן שלמה בזה וממאי ניצול אם יפרעו לו דהא אין לו עליו אלא תביעת ממון. ונראה לתרץ על פי מה דפסקינן בח"מ סי' ק"ל דערב או קבלן שפרעו למלוה אחר שהביא ראי' המלוה שלא קיבל מהלוה אפי' אם פרעו מאליו וחוזר וגובה מהלוה ולפ"ז איכא למימר דזאת הי' עצת שלמה דאם נעשו ערב בשביל חבירו ואיכא למיחש שיפסיד הלוה נכסיו ולא יהיה לו לפרוע ויחזור המלוה על הערב ויצטרך לשלם לו והוא לא יכול להוצי' מלוה שכבר ירד מנכסיו ולכן קאמר עשה זאת איפה בני והנצב התר לו פסת יד ר"ל שיפרע הוא טרם שירד הלוה מנכסיו וע"ז הוא יכול לתבוע מהלוה בזמנו בעוד שיש לו נכסים ללוה, אך ע"ז קשה הלא יכול להנצל באופן אחר דהיינו שיתרה למלוה בפני עדים שיגבה חובו בזמנו מהלוה בעוד שיש לו נכסים וא"ל יפטור מהערבות א"ו מוכח כדברי הרמב"ן שאין ערב נפטור בכך וק"ל. היוצא מזה שערב א"א לו לפטור מערבות ואעפ"י שאומר למלוה שיתבע מהלוה ואעפ"י שמודיע שהלוה מאבד הונו אם לא שהוא פורע תחלה ואז יכול הוא לתבוע חובו מהלוה ובזה נתיישב לי מה שהיה קשה לי זמן ארוך דהנה מצינו שהצדיק נתפס בעון הדור וכן עוללים ויונקי' נתפסים והיינו מצד ערבות והנה קיימ"ל שלעולם אין דין המלוה עם ערב תחלה כ"א בערב קבלן ואיך מצינו שאנחנו נעשים ערבים קבלנים זה לזה כ"א סתמא נאמר אתם נצבים היום כולכם עריבין זה בזה ובשלמא גבי צדיק אפשר לדחות ולומר דניחא לי' לצדיק להיות נתפס ולכפר על בני דורו אבל גבי עוללים ויונקים קשה ועוד קשה הלא באיבוד רשעים רנה כתיב (משלי י"א) כמו שאמר ראבר"ש קוצים אני מכלה מן הכרם וא"כ כשאנחנו רואין אחד שהוא רשע גמור אמאי אין בידינו לומר להקב"ה שיגבה חובו ממנו ואין אנחנו ערבין עוד בעדו ולדברינו יובן שהקב"ה הוא המלוה והרשע הוא הלוה ואנחנו עריבין בעבורו ואף אם נאמר להקב"ה שיגבה חובו ואין אנחנו עריבין שוב בעדו הקב"ה אינו רוצה עדיין לגבות חובו ממנו כי אולי ישוב ועד יום מותו מחכה לו ובנתיים הוא עושה עבירות רבות עד שאין לו לשלם כל אותן עבירות בדרך משל שעושה ששה עבירות אשר על כל אחת מהן חייב מיתה בעוה"ז וא"א לו למות רק מיתה אחת לכן גובה הקב"ה מהערבים ה' עבירות הנשארים מה שא"א לו לשלם לפ"ז ראבר"ש שהי' רוצה לבער הקוצים מן הכרם והיה תופס גנבא וקאמר ואפיה לא רצה ראבר"ש לסמוך אנפשי' רצה לומר לא סמיך אנפשי' שהוא יבער כל הקוצים מה עשה קיבל עליו יסורים ואמרו (ברכות ה') שיסורין ממרקין כל עוונות של אדם ק"ו משן ועין מה שן ועין אינו אלא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו לכ"ש וראבר"ש היה חשוב לתפוסי בני דורו ויסורים דראבר"ש היה כדי לפרוע כל חובות עוונות של בני דורו ושילם אותן מצד ערבות ואז היה לו תביעה על רשעים שהם הלווים במקום המלוה וביקש מהקב"ה עפ"י הדין ומשפט שהוא יבער הקוצים מן הכרם ובזה יבואר המשך הפסוקים שאמר דהמע"ה (תהלים ל"ז) כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן כי מבורכיו ירשו ארץ ומקלליו יכרתו ולפי פשוטו אינו מובן איך שייך הפסוק דלוה רשע לכאן ולדברינו יובן דמעיקרא קאמר שהרשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו וע"ז ק' הלא הקב"ה מאריך אפו לרשעים שמא יחזרו