אור לישרים קל

שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו, והנה י"ל דלא נזכר בההוא קרא אלא שהקב"ה מביאו במשפט על השגגות אבל שיהיה שוקל שגגות כזדונות לא נזכר בהאי קרא ואמאי בכי ע"ז ר"י, לכן נראה דהנה איתא (ישעי' נ"ז) על פסוק קרוא בגרון על תחשך הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ודרשינן בגמ' (ב"מ י"ג) והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות והיינו דתנן שגגת תלמוד עולה זדון, והנה המהרש"א הקשה דלפי הגמ' הזאת יהי' ע"ה נשכר שלא יהיה לו שום זדון, וגם אנחנו דקדקנו בבה"כ זאת בשנה העברה מאי מסיים דתנן ששגגת תלמוד עולה זדון הלא אפשר ששגג בשגגות שבת שהוא לא תלוי בשגגת תלמוד וכבר בארנוהו בבה"כ זאת בארוכה בטוב טעם אבל עתה נא' דרך ואופן אחר ויתורץ נמי מה שלא דקדקנו אז הא דקאמר והיינו דתנן אחר שאמר אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות ובאמת הראי' הוא על הא דאמר של ת"ח השגגות נעשו להם כזדונות ושם הול"ל והיינו דתנן וכו' ויתורץ נמי הא דאיתא בגמרא (סנהדרין ו') אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת שנאמר פוטר מים ראשית מדון וצריך ביאור למה וגם יבואר הא דאי' בגמ' (נדרים כ"א) דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשוהו הקב"ה בעצמו שנאמר מי האיש החכם ויבין זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי ונתקשו בו כל המפורשים איך לא ידעו אמאי אבדה הארץ הלא הרבה עבירות חמורות אשר עברו והמה פסוקים מליאים מפוזרים בכל הנביאים רק פסוק א' אני אביא שאמר הנביא (ירמי' ז') הגנוב רצוח ונאף וקיטור לבעל והלך אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ואמאי לא ידעו לומר שבשביל אלו עבירות נחרב, ולתרץ כל הקושי' אלו נאמר תחלה לקרב אל השכל למה באמת לת"ח יהיה נחשב השגגות כזדונות ולע"ה בהיפוך ונאמר דהנה לכאורה יש תירץ על עבירות כולם שיצרו היה מתגבר עליו אך הש"י טוען בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהיא המורה שנקראת סם חיים כאמרם אם פגע בך מנוול זה וכו' רק הרפואה הוא לת"ח אבל הע"ה אשר לא יוכלו ללמוד אין להם רפואה לכבוש היצה"ר לכן כל הזדונות נעשה להם כשגגות מפני שהוא מוכרח על כך ע"י יצה"ר משא"כ הת"ח שאין הזדונות נחשב לו כשגגות מפני שיכול לסלק היצה"ר מעליו על ידי התורה ונבאר נמי למה גבי ת"ח נעשו להם שגגות כזדונות ולא כן בע"ה ונאמר דהנה מצינו שאסור לקרות לאור הנר בשבת שמא יטה ואף שאם יטה לא יהיה אלא שוגג צריך ליזהר שלא יבא לידי שוגג, וכן אסרה התורה שלא ילמוד ע"ז וחוקותי' וכ' הרמב"ם הטעם דחיישינן שמא יטעה אבתרי' ואף אם יטעה יהיה שוגג בדבר שלפי טעותו יהי' כהוגן מ"מ הזהירה התורה שיזהר מלעשות מעשה שיוכל לבא עי"כ לידי שוגג וכן מצינו הרבה בגמ' שבטלו כמה מצות עשה מפני חששא שיבא לידי שוגג שמפני כך בטלו ת"ש ונטילת לולב בשבת משום שמא יעבירנו ואף שאם יעבירנו יהי' שוגג וא"כ גם בכל המצות מחויב כל אדם ליזהר שלא יבא לידי שוגג כגון שלא יאכל שומן עד שיודע בבירור שהוא שומן ולא חלב ולא יבא לאשתו עד שיודע בבירור שהוא אשתו ולא אחותו וזהו הטעם שמענישין על השוגג דלכאורה אינו מובן למה יקבל עונש כלל כיון דלאו ברצון עביד, ולדברינו יובן שהיה לו להזהיר ולפיכך הת"ח שבא שגגה לידו מסתמא לא היה נזהר במה שהיה לו להזהיר ומש"ה נחשב לו השגגות כזדונות מה שא"כ בע"ה מתוך שהוא נמסר ביד היצה"ר אין יכול להזהר ובהדי' אמר שלמה ע"ה (קהלת ד') טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזדהר עוד ואי' בספרי והובא בילקוט ילד מסכן וחכם זה יצר הטוב וקרי לי' ילד מפני שהוא מזווג לבר נש מתלת עשרה שנין ואילך וקרי לי' מסכן מפני דלית כל עמא שמעין לי' וקרי לי' חכם דהוא מכין לברייתא באורח גוב' ממלך זקן וכסיל זה יצה"ר שהוא היפוך מכל אלה, והסיפא דקרא אשר לא ידע להזדהר עוד ר"ל שמי שנמסר ביד מלך זקן וכסיל לא ידע להזדהר עוד. ולכן הת"ח שאינו נמסר בידו מפני שיש לו תבלין הוא יכול להזדהר ולכן נחשבו השגגות לו כזדונות משא"כ הע"ה שאינו יודע להזדהר מהשגגות ואדרבה שאפי' על הזדונות הוא מוכרח ע"י יצה"ר ואין בידו תבלין ומשו"ה בע"ה נעשו הזדונות כשגגות, רק ע"ז קשה קושי' מהרש"א דא"כ כל אדם ירצה להיות ע"ה כדי שלא יהי' לו זדונות, לכן מסיים והיינו דתנן שגגת תלמוד עולה זדון דבזה מתורץ קושי' מהרש"א דודאי לא שייך לומר