אור לישרים קכח

מ' יום משום דלא הוי לילה עמו דזה שייך דווקא על ימים דלא נחשב ליום אלא א"כ הלילה עמו משא"כ הלילה ודאי נחשב אע"ג שאין היום עמו וא"כ הוי מ' יום ומ"א לילות ובקרא נאמר מ' יום ומ' לילה אלא ודאי לפירש"י דלא נחשב היום הראשון מ"מ מוכרח שירד ביום מ"א בערב ואיתא (שם שם) דר"ע ס' בהשכמה ירד א"כ ע"כ אליבא דר"ע לא אמר רש"י דיום הראשון אינו מן המנין ומשו"ה קאמר הגמרא שפיר ביומא בשלמא לר"ע משכחת לה שפיר דאיכא כ"ד בסיון משום דע"כ לר"ע היה יום ראשון מן המנין ורש"י שפי' דאינו מן המנין הוא אליבא דריב"ל דסבר דלאו בהשכמה ירד דהא אמר דאמר להם משה דבסוף אני בא דאע"ג שבארנו שלפי פירש"י צ"ל דביום מ"א לע"ע ירד י"ל שהם ראו שבראש ההר ירד ומ"מ לא בא למטה עד הערב והיה בהר מ' יום ומ' לילה ומתורץ קו' תו' על רש"י. היוצא מדברינו אלה דאי אמרינן שבהשכמה ירד היום הראשון היה בכלל המנין ואי אמרינן שלאו בהשכמה ירד אין יום ראשון מן המנין ובזה פליגי תנאי ולפי זה נאמר דלמאן דאמר בהשכמה ירד א"ל שביום שעלה בו ביום ירד שתרווייהו הוי באותו יום בהשכמה מיד כשירד מיד עלה, אכן א"א שיום הראשון אינו נחשב לכלום א"כ צ"ל שבערב ירד כנ"ל וזה כ"ע מודה שבהסכמה עלה א"כ צ"ל שעלה ביום שלאחריו ועוד אחת דאי אמרינן שבהשכמה ירד קשה מנ"ל למדרש תנחומא שביום י"ח רדה את הסרוחין וביום י"ט עלה דלמא בו ביום שירד רדה את הסרוחין ואי משום דכתיב ויהי ממחרת הלא נוכל לומר שביום שירד רדה את הסרוחין וביום י"ח עלה א"ו דהמדרש ס' שבערב ירד וע"כ דסבר יום הראשון לא היה מן המנין כלל כנ"ל א"כ גם במ' האמצעים ג"כ לא היה י"ט מן המנין ולא ירד עד למ"ד באב בערב ואם אפשר לומר שבאותו יום עלה דהא כל עליתו היה בהשכמה א"ו דעיברוהו לאלול ומתורץ קו' מהרש"א וק"ל. והנה כבר בארתי פעמיים ושלש טעם שנהגו להתחיל דברי המוסר בד"ת ושמעתי עוד טעם אחר כי אמרו שפעם א' היה עשיר גדול קמצן ובזוי מאוד כל ימיו לא נתן פרוטה לעני או לצדקה ואפי' כשנפל למשכב ונחלה בחולי אשר מת בו לא הניח ליתן צדקה אכן כשתקף עליו החולי ונתייאש עצמו ששוב לא יעמוד מן החולי קרא לבניו ואמר להם בניי סך כך וכך תתנו לת"ת וכך וכך להכנ"כ וכך וכך לביקור חולים וכך וכך לעניים הקרובים וכך וכך לשאר עניי העיר ולשאר צדקות עד שחילק סך מסויים והנשאר תחלקו ביניכם ויהיה לכם די והותיר ואח"כ הלך לעולמו וחיים שביק לכ"י ואחר מותו לא רצו הבנים ליתן מאומה כי באו בטענה ואמרו וכי אפשר שאבינו שהיה שונא ליתן צדקה כל ימיו ובפעם אחד מחלק סך גדול כזה א"ו ששכלו הי' מטושטש ודיבר הכל בלי דעת ואין אנו מחויבים לקיים צוואתו שלא היה פיו ולבו שוין, וכן הרוצה לומר דברי מוסר ידוע דאיתא בגמרא (ערכין ט"ז) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח אומר לו לאדם טול קיסם מבין שינך א"ל טול קורה מבין עיניך ולכאורה אין מקום לדרוש ברבים דברי מוסר אמנם בארתי שדברי הגמרא אינו אלא אם א' רוצה להוכיח לאחרים ולא רוצה לכלול עצמו בהם אז שייך זה התשובה טול קורה וכו' אבל אם הוא מודה שגם הוא בכלל החוטאים ואפשר שהוא יותר חוטא מאחרים רק שהוא מתחרט על כל מה שעשה והוא אומר לאחרים לכו ונשובה אל ה' היו כמוני שאני מתחרט עתה על כל מה שעברתי ומריתי את פי ה' כן תהיו ג"כ מתחרטים לא שייך התשובה זה לומר טול קורה וכו' הלא הוא עצמו מודה שעד הנה חטא אלא שעתה רוצה לעזוב דרך רשע ופן תאמרו מה היום מיומיים הלא השנה כולה איש לדרכו הרעה פנינו כל גבר אחר בצעו וכל איש אחר שרירות לבו ותחשבוני למשוגע וכן מצינו שקראו לירמי' הנביא לאיש משוגע או לסיכור ולא יכנסו דברי באזניכם לכן אמרתי לפניכם תחלה ד"ת הצריכים דעת ומזימה ועי"כ תדעו כי דברי דברי יושר ואמת הם ופי ולבי שוין לטובה, והנה יש הפרש בין משוגע לסיכור דבסיכור כל עוד שמאריך בדיבורו עד שיצא היין מלבו הוא יותר מיושב מתחלתו אכן במי שנשתגע הוא בהיפוך שבתחלת בריאתו הוא מיושב אכן כשנשתגע כל עוד שמדבר יותר משתגע ואם מדבר תחלה דברים נכונים אפשר שאח"כ התחיל להשתגע. ובזה ראתי ליישב הא דכתיב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ואינו מובן פירוש המילות של סוף דבר הכל נשמע ויובן נמי דאיתא בגמרא