אור גדול צט

לחייב להיורשים אם כנים אנחנו בכל הנ"ל, אמנם לאשר הדברים הנ"ל דחוקים ורחוקים אצלי בכוונת הרא"ש. ע"כ נ"ל לבאר הסבר דברי הרא"ש באו"א. ז) דלעולם ס"ל להרא"ש דבפוסק לבתו אמרינן כלל האומדנא דדוקא לחתן זה ומש"ה גם לאחיו מחוייב ליתן, והא דבנשאת לאחר דלא בא מכח קידושין הראשונים אין צריך ליתן אין הטעם משום האומדנא רק משום דהכא מיירי הרא"ש דלא נתחייב בקנין רק בפסיקה ובאמירה בעלמא דהן הן הדברים הנקנים באמירה, ואמירה זו לא מהני למקני רק אם פסק בשעת קידושין דעמדו וקדשו מתוך כך אבל אם פסק לבתו לנדוניא קודם הקידושין לא מהני כמבואר באבה"ע (סי' נ"א) וטעמא דמהני בשעת הקידושין הוא משום ההיא הנאה דמתחתני אהדדי כדקאמר בש"ס גמר ומקני והיינו שיבואו לידי נישואים כמ"ש התוס' כתובות (מ"ז א') ד"ה כתב וברא"ש שם, וא"כ איך אפשר כלל דליהני זו הפסיקה אם תנשא לאחר הא לגבי אחר היתה זו הפסיקה קודם הקידושין ואיך תיהני הפסיקה דשעת קידושין של זה אדעתא דתנשא, באם תהא נשאת. לאחר כיון דהנישואין של האחר איננו כלל מחמת הקידושין הראשונים, ואיך יהני הקידושין של הא' לענין זה שתקנה באמירה בעלמא, כיון דלגבי, הנישואין השניים הוי הפסיקה קודם הקידושין דלא קני' באמירה, והקידושין הראשונים הא לא באתה לידי נישואין מחמתן דליקני באמירה בההיא הנאה, א"כ אי אפשר דליהני הפסיקה למקני באמירה בעלמא ומש"ה בעינן דוקא שתנשא ליבם דהוא בא מכח קידושין הראשונים ובאתה לידי נישואין מכח אלו הקידושין ושפיר מהני הפסיקה דשעת הקידושין שבאתה לידי נישואין מחמתן, משא"כ לאחר אי אפשר למקני מחמת פסיקה הראשונה וכנ"ל, והדברים ברורים ומסתברים. ובזה נראה נמי ליישב דקדוק דברי הרא"ש הנ"ל, משום דהני תרתי מילי מתה ונשאת לאחר הא בהא תליין ואין שום מקום כלל לחלק ביניהם, דאם נימא דגם כשתנשא לאחר זכתה ע"כ דגם קודם הנישואין זכתה דבקדושין הראשונים לבד קנתה, דאל"כ נישואי האחר אי אפשר להועיל כלל על הפסיקה דשעת קידושין הראשונים וכנ"ל, וא"כ ממילא גם כשמתה זכתה להוריש להבן, ואשה"ט דאין שום מקום ושום סברא לחלק ביניהם וכיון דהא דבעינן ליבם דוקא איננו משום האומדנא, דבהתחייב לבתו לא אמרינן אומדנא דא"כ גם ליבם לא היה מועיל כמו בפוסק לחתנו, רק דהטעם משום דזולת זה לא קנתה באמירה ובפסיקה בעלמא וכנ"ל, א"כ ממילא בניד"ד דלא היה החיוב באמירה בעלמא רק בקגא"ס באופן המועיל מדינא שוב ממילא דאהני החיוב אף בנשאת לאחר כיון דליכא אומדנא וכנ"ל, ואיננו דומה לפוסק כאשר נתבאר. ואף שמדברי האחרונים אי"נ כן, יעוי' בב"ח (סי' נג סעי' ג ד), וביותר מבואר להדיא בבי"ש (שם ס"ק ד') דאין שום חילוק בין פוסק לנותן וכ"ה בט"ז דאף אם נתן לבתו בעת הקידושין ג"כ דוקא ליבם זכתה ולא בנשאת לאחר עכ"ז לדעתי נראה לי ברור כמ"ש דדוקא בפוסק בעינן יבם דוקא וכנ"ל דבלא"ה ליכא קנין אבל איננו מטעם אומדנא דא"כ אף יבם לא הי' מהני וכנ"ל וממילא דבנותן אף בשעת הקידושין זכתה אף בנשאת לאחר וכנ"ל. ויעוי' בדרישה (שם) דכתב ג"כ דנתן עדיפא מפסק, ועדיפא מינה דכיון דבפסק קנתה לענין יבם ממילא דבנתן אף בלא נשאת כלל זכתה להורישה לבנה יעושה"ט דביאר בזה דברי הגאון, ודבריו דחוקים מאוד בלי שום טעם, אמנם לפמ"ש יש לומר עפ"י דרכו בטוב טעם, דכיון דבפוסק קנתה לגבי יבם חזינן דבלבתו לא אמרינן אומדנא וכנ"ל, רק דבעינן יבם משום דבלא"ה אי אפשר למקני וכנ"ל, וא"כ ממילא בנתן זכתה בכל ענין, ומהדרישה יש סיוע למ"ש. אמנם אף לא נסכים לדברי הדרישה במתה קודם הנישואין דלא יירש הבן וכמו שהסכימו האחרונים עכ"ז בנשאת לאחר שפיר יש לומר דזכתה, וכמו שנראה מדברי מהרש"ל שהובא בדרישה שם אף בנתן בשעת הקידושין לבתו, וה"ה דיש לומר כן בהתחייב באופן המועיל וכמו שנתבאר בטוב טעם, כנ"ל נכון וברור: ח) ועפ"י דברינו הנ"ל היה נראה לי לבאר דברי רבינו הגר"א זצ"ל באבה"ע (סי' נ"ג ס"ק ג') אשר לכאורה דבריו תמוהין מאוד דהביא מקור לזה הדין דפוסק לבתו קנתה לענין אם נתייבמה, מכתובות (מ"ז א') כתב לה כו' ומתה ואם איתא מאי קמ"ל אפילו היא לא זכתה עדיין עכ"ל, ודבריו באו סתומין וחתומין דהא מהוכחה הנ"ל מוכח אף בלא יבם, וביותר דאף בלא נשאת לאחר ג"כ זכתה, ואיך הביא הגר"א מקור מזה לדין דפוסק דבעינן יבם דוקא, וא"כ הביא ראי' לסתור, אם לא דנימא דלרבנן שם ה"ה לא מתה ולא נשאת ג"כ לא זכתה והא דנקט ומתה לרבותא דר' נתן, א"כ שוב גם ליבם ליכא ראי' מהתם דאפשר דהא בהא תליא דלרבנן דע"מ לכונסה כי היכי דס"ל דאף בלא מתה ולא נשאת, או בנשאת לאחר לא זכתה אפשר דה"ה בנשאת ליבם, ודברי הגר"א תמוהין לכאורה, וכבר ידוע כמה רב כחו כאחד מגדולי הראשונים אשר חייבין אנו לאמשוכי נפשין לטרוח להבין דבריו ברמיזותיו וקיצורו. ט) והנה ככל דברי הגר"א בהוכחתו וראייתו נ"ל מבואר כן בדברי גדולי הראשונים, והוא שכתב המרדכי (בפ"ו דכתובות), והובא בהגהת אשר"י שם אהא דפוסק מעות חתנו ומת חתנו, דבס' המקצעות כתב דר' נטרונאי גאון כתב דלא איירי אלא במקדש בלבד אבל אם כתב כתובה קנאה היבם בכתובה ואינו יכול לומר ולך א"א ליתן, מיהו ר"ת פי' לעיל דאפילו מן הנישואין כל זמן שלא גבה יפסיד והירו' ל"ק לפירושו דכיון דבתו קיימת גמר ומקני ליבם, ולעיל מיירי שהבת מתה עכ"ל, וביאור דבריו נראה פשוט דר' נטרונאי דייק לה לחלק בין כתב כתובה או לא משום דס"ל כפירש"י כתובות (מ"ז א') דמיירי שם מן האירוסין, ואפ"ה ס"ל לר' נתן דזכה הבעל מן האירוסין ובפוסק מעות לחתנו מבואר דאיננו זוכה עד שיכנוס, מינה הוכיח לחלק בין כתב כתובה או לא וכ"ז לפירש"י, אבל לר"ת ליכא הוכחה כמובן, זהו כוונת ס' המקצעות. אמנם יש לתמוה לכאורה, דאף לפירש"י מאי ראי' איכא, דהא אין הלכה כר' נתן רק כרבנן דאף בכתוב לה כתובה לא זכה הבעל קודם הנישואין: ע"כ נראה מוכרח דדייק לה דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' נתן רק במתה האשה דלא זכה הבעל אבל במת הבעל כ"ע לא פליגי דזכתה האשה, וכמו דמוכרחין לחלק לפיר"ת כדמסיים שם, ה"נ ס"ל לר' נטרונאי מצד הסברא דרבנן לא פליגי רק במתה, וכיון דמוכרח דר' נטרונאי מדייק מהברייתא דדוקא במתה האשה פליגי רבנן אבל במת הבעל לא פליגי וכעין שדייק הגר"א הנ"ל, א"כ ממילא מוכרח דמאי דנקט ר' נטרונאי קנאה היבם לאו דוקא יבם נקט דה"ה לאחר וה"ה אפילו לא נשאת לאחר כלל, דהא מההוכחה הנ"ל דע"כ לא פליגי רבנן רק במתה יש להוכיח נמי דבלא מתה אף שלא נשאת זכתה וכ"ש שיש להוכיח מינה בנשאת לאחר, והאי דנקט קנאה היבם לאו דוקא רק משום דקאי אמתני' נקט לה כגוונא דמתני', והוא ממש כעין דברי הגר"א בהוכחתו ודיוקו, רק דר' נטרונאי מדייק לה על כתב לה כתובה, והגר"א מדייק לה על פסק לבתו, [וקצת קשיא מאי דמסיים המרדכי והגהות אשר"י על פיר"ת והירו' ל"ק לפירושו כו', הא גם לר' נטרונאי ע"כ צ"ל דס"ל כן] אבל הוכחתו ודיוקו מבואר בדברי הראשונים וכנ"ל. אמנם מה דציין הגר"א כן על פסקא דהש"ע תמוה מאוד דהביא ראי' לסתור, דהש"ע פסק דוקא יבם משום שבא מכח קידושין הראשונים, ומההוכחה הנ"ל מוכח אף בנשאת לאחר ואף בלא נשאת כלל וכנ"ל, וא"כ איך מביא מזה ראי' לפסק השו"ע. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל בדברינו יש ליישב דברי הגר"א בטוב טעם, שכיון הגר"א לכל דברינו הנ"ל דהא דבעינן