אור גדול ק

יבם דוקא היינו משום דמיירי בפוסק באמירה בעלמא דתקנ"ח דתקנה באמירה אינו אלא בשעת קידושין משום בההיא הנאה דמתחתני אהדדי היינו שיבואו לידי נישואין וכנ"ל, וא"כ אי אפשר שתקנה בנשאת לאחר וכ"ש בלא נשאת כלל דהא לא קניא באמירה בעלמא רק בגוונא שתקנו חכמים דקניא מדר' גידל וכנ"ל, אבל בהתחייב עצמו באופן המועיל עפ"י דין שפיר יש לומר דקנתה אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל רק נתארסה (וכעי' מ"ש הדרישה וכנ"ל), ולא מייתי הגר"א ראי' רק לענין זה דבפוסק לבתו לא אמרינן אומדנא וזכתה אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל רק נתארסה וכנ"ל, וכיון דמוכח דבפוסק לבתו לא אמרינן אומדנא א"כ ממילא נמי אף בפוסק באמירה בעלמא דאי אפשר למקני' רק בבאתה לידי נישואין מכח קידושין אלו דאזי קניא מדר' גידל, אבל בלא"ה א"א לקנות באמירה בעלמא וכנ"ל, עכ"פ מהניא בבאתה לידי נישואין להיבם מכח קידושין אלו כיון דלא אמרינן האומדנא ואשה"ט דברי הגר"א. והוא כעין מ"ש הדרישה בביאור דברי הגאון דמייתי ראי' מפוסק לבתו לנתן יעושה"ט, ודברי הגר"א הם בהיפך דמייתי ראי' מנתן לפוסק לבתו וכמו שנתבאר באורך]. ואם כנים אנחנו בכוונתו מצאתי לי רב לכל מ"ש בכוונת הרא"ש. יא) אמנם יותר נראה לי דט"ס הוא שטעה המדפיס והמעתיק בציונו של הגר"א, דסבר דקאי הגר"א לציין על הא דסעי' ב'. ובאמת הגר"א כיון לציין על הויש מי שאומר דסעי' ג' דמיירי בנתן, וכוונת הגר"א לדייק דבנתן לבתו מהני אף בנשאת לאחר ואפשר אף בלא נשאת כלל וכמ"ש הדרישה, וסובר הגר"א זצ"ל דדברי הגאון שכתבו הרא"ש והטור נובעים מדיוק והוכחת ר' נטרונאי גאון הנ"ל [רק דר' נטרונאי מדייק זה על כתב לה כתובה והגאון שהביא הרא"ש והטור דייק לה על נתן לבתו,]. ואף דלפ"ז ע"כ הגאון סבר לה כפירש"י והרי"ף דהא דכתובות (דף מ"ז) מיירי מן האירוסין, דלפיר"ת אין ראי' כמ"ש המרדכי והגהות אשר"י הנ"ל. וא"כ הרא"ש והטור דסברי כפירוש ר"ת א"כ איך הביאו לדברי הגאון, זה ל"ק דאפשר דאף דלר"ת ליכא הוכחה לדברי הגאון. מ"מ כיון דליכא הוכחה להיפך ג"כ שפיר הביאו דברי הגאון לדינא, וכזה איתא בב"י בכמ"ד. ובאמת האי מקור לדברי הגאון נכון מאוד, ולפ"ז בחנם חלקו האחרונים בכמה חילוקי דינים כמבואר בבי"ש (ס"ק ד'), דלהנ"ל מוכח דאף בנתן לבתו בשעת קידושין ומת הארוס זכתה אף בנשאת לאחר ואף בלא נשאת כלל [וכמ"ש הדרישה.] משום דהא הברייתא דכתב לה בכתובות (ד' מ"ז) בשעת אירוסין מיירי וכמ"ש שם הרמב"ן במלחמות, [אמנם הרשב"א בחי' שם כתב דפירוש הברייתא הוא. דכתב לה אביה היינו שכתב לה מקודם האירוסין נדוניא שתנשא בהם והיא הכניסתם לבעלה בשעת אירוסין, ולדבריו אין ראי' רק על כתב לה קודם הקידושין אבל לא על נתן בשעת הקידושין]. אמנם אף אם כוונת הגר"א כנ"ל, עכ"פ שפיר יש מינה ראי' לניד"ד דהוי כ' לה אביה שזכתה בהן אף אם נתבטל השידוך הראשון, והוא יסוד חזק לנידון שלנו מעמוד התווך אשר כל בית ישראל ראויין להיות נשענים עליו רבינו הגר"א זצ"ל לחייב להיורשים. יב) ועוד בר מן כל הנ"ל נראה לחייב להיורשים מטעם חיוב עישור, והכא אף אם הוא יותר מעישור מ"מ חזינן אומדן דעת האב שרצה ליתן לה כזה, דאף להפוסקים דאין מוסיפים על העישור מחמת האומד, מ"מ כתבו האחרונים דהיכא דגלי האב דעתי' נגד הבת הזאת כ"ע מודו דמוסיפין, כמ"ש העבוה"ג והנוב"י שהובא בפ"ת (סי' נ' ס"ק ט"ו), ואף דשם הי' נגד הבת הזאת ונגד החתן הזה. מ"מ כיון שלא כתבו כן רק מסברא שפיר יש לנו רשות להוסיף ג"כ דאף בגילה דעתו נגד הבת הזאת לחוד ג"כ אזלינן בתר האומד להוסיף. ובפרט דבאמת לפי האומד שלנו נראה שאיננו מקפיד דוקא על החתן הלז כי כל כוונתו לפי האומד שלנו נראה דאינו אלא להשיא בתו לאיש, א"כ נראה דשפיר יש לנו לומר דבגילה דעתו נגד, הבת הזאת שפיר מוסיפין על העישור, גם יש לצרף קצת מה שנראה מדברי הב"ח (סי' נ"ג סוף סעי' ג') דבעינן שיטעון האב ברי דדוקא נגד זה התחייב ונאמן בטענתו בזה, יעושה"ט בלשון הב"ח דנראה מדבריו דמסתמא אמרינן דלא הקפיד דוקא על זה רק בטוען האב ברי נאמן, ע"כ מכל הלין טעמי נראה לזכות להיתומה ולחייב להיורשים, ובפרט דזולת כ"ז מצד היושר והראוי אף אם היה הדין עם היורשים ג"כ היו מחוייבים מצד הישר והטוב ולמען תלך בדרך טובים להשיא כראוי דמצינו בגמ' דכפו על זה ג"כ. אמנם בניד"ד נראה דחייבים מדינא מכל הלין טעמי שכתבתי ויש לפסוק כן להלכה ולמעשה. יג) ובדרך אגב הנני לעורר במה שהעירותי מדי עיוני בזה במ"ש הרמ"א באה"ע (סי' נ"ג סעי' ג') דבמתה מן הנשואין אף שיש לו בנים ממנה לר"ת לא זכה הבעל, וראיתי בפ"ת שם שכתב. בשם הנוב"י שכתב להסתפק בזה משום דבתוס' ורא"ש ליכא שום משמעות ובהגהות מיימוני סותר בזה לת' מיימוני ולכן כתב דצריך תלמוד. ול"נ מדברי הרא"ש (פ' מציאת האשה) שכתב על דברי הגאון בפוסק לבתו ומתה קודם נישואין דלא. יירש הבן משום דלא נשאת הא לאחר נישואין יירש, והא הרא"ש הסכים (בפ' נערה) לר"ת, וא"כ אפילו נשאת ומתה אחר מיתת בעלה לא יירש הבן משום דלא התחייב רק שתהנה בתו, והרא"ש מיירי קודם נתינה כמבואר להמעיין, וע"כ דביש לה זרע לא שייך כדי שתהנה בתו, וזה נראה ראי' ברורה למ"ש הנוב"י דס"ל להרא"ש ג"כ כת' מיימוני דיש לה זרע גם ר"ת מודה, וכיון דהרא"ש ות' מיימוני תרווייהו ס"ל דיש לה זרע לא שייך הא דר"ת ומחוייב האב ליתן, א"כ סמי חדא האי דהגהות מיימוני מקמי תרתי האי דת' מיימוני והרא"ש הנ"ל, ומהראוי לפסוק כן במתה האשה ויש לה ז"ק מחוייב ליתן להבעל, דאי"ל דדוקא לזרע שלה כתב הרא"ש דמחוייב ליתן משום דזרע שלה כמותה דהוא מיוצאי חלציו, אבל ביש לה בעל דיטול הבעל דאיננו מיוצאי חלציו איננו צריך ליתן, ז"א כלום, דהא חזינן בהיא קיימת הבעל מוציא הנדוניא אף דהנדוניא איננו שייך לה רק להבעל אפ"ה מתקרי שתהנה בתו מזה משום רווח ביתא או משום דמשכחת לה שתטול לפעמים כתובה נגד זה אם יגרשנה או ימות, וה"נ באית לה זרע קיימא אי זרעה כמותה וכשיוצאי חלציו נהנין הוי כבתו נהנית, אף ביש לה בעל ומתה דשייך להבעל אפ"ה מתקרי דיוצאי חלציו נהנין או משום רווח ביתא או משום דאפשר דיירשו אותו, ושפיר מוכח מהרא"ש דביש לה זרע לא שייך דינא דר"ת ומחוייב ליתן אחר נישואין. ויען כי הערה זו נתגלגלה אצלי ע"י שאלתו אף שאיננו ענין לניד"ד לא מנעתי מאתו. ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט. ירוחם יהודא ליב החופ"ק סימן ז. בעזהשי"ת ט"ז מנ"א תרל"ו פרוזין. שלום וי"ר אל כבוד אהובי אחי יקירי הרב הגדול החו"ב סוע"ה יא"מ כ"ש מו"ה בנימין בשקא נ"י. ולכא"ל שלו' וכט"ס. אחדשה"ט ושתה"ר בא"ר כמשפט מכתביו הגיעני, והנני להשיבו ולמלאות רצונו על מכתבו שקבלתי כעת במה שפלפל בסוגיא דנדה (ריש פ' בא סימן). ראשית הקשה על תוס' ד"ה וחכ"א דהא לכאורה קשיא על ר"מ דהא הכא איכא תרי רובי דרוב אינן איילונית ורוב אין מביאין סימן העליון עד שמביאין סימן