אור גדול צח

רחמנא לא חייבי' ממילא דגם היורשים פטורים. ואף דדבר זה ברור מסברא ואיננו צריך ראי', עכ"ז לרווחא דמלתא הנני להביא ראי' מת' מהר"מ ב"ב (סי' תתקל"ט) והובא גם במרדכי פ"ק דמציעא (סי' רמ"ז) יעושה"ט דפטר להאב משום דאנוס ולהיורשים דלא היו אנוסים ג"כ פטורים דכיון דאביהם פטור. גם היורשים פטורים שלא נדרו כלום ול"ש מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם משום דאביהם לא נתחייב יעושה"ט, א"כ הדברים מבוארים כמ"ש. ד) וגם מטעם מזיק שעבודו של חבירו אין לחייב להיורשים, דמלבד מ"ש כת"ר דהוי כעין גורם דגורם, גם זולת זה הא מניעת נתינת הנדוניא שנמנעו מליתן בוודאי לא עדיף ממבטל כיסו של חבירו דפטור דאינו אלא גרמא ולא גרמי'. ועוד דמזיק שעבודו של חבירו החוב נשאר והזיק השעבוד, משא"כ הכא דגרמו להפקיע גוף החיוב דלא יהי' שום חיוב מדינא, וכיון דמן הדין פקע החיוב א"כ הרשות בידם לעשות שלא יתקיים התנאי בכדי דליפקע החיוב, וכעין שכתב הרשב"א קידושין (נ' א') הנ"ל דהרשות בידו לבטל התנאי בכדי שיתבטל המעשה, וה"נ אצל היורשים כל טצדקי דיכלו למעבד בכדי שלא יתקיים התנאי ויפקע החיוב, מצו למעבד, ואף דלא שפיר עבדי בזה ומעשה רשע במה שלא נתנו לזמן שהיה עליהם החיוב, מ"מ מדינא אין לחייבם ע"ז. קצת דוגמא. לדבר יעוי' סוטה (כ"א ב') גבי רשע ערום דנקט ב' גווני, משיא עצה למכור בנכסים מועטים ומשיא עצה למכור במקום אחריך, דב ין הראשון דעת כמה פוסקים דחייבין מטעם מזיק שעבודו של חבירו, משא"כ בדין הב' דפטור לכ"ע משום דנפקע זכותו לגמרי, וה"נ בניד"ד דנפקע החיוב לגמרי איננו ענין כלל למזיק שעבודו של חבירו הנה עד כה פלפלתי במ"ש כת"ר, ונתבאר דמש"ה אין להטיל חיוב על היורשים, אמנם נראה לצדד בזכות היתומה ולחייב להיורשים מטעם אחר כאשר יבואר ה) הנה מ"ש כת"ר ליסוד פשוט דבאבה"ע (סי' נ"ג) ובהרא"ש (פ"ו דכתובות) דבכותב לבתו הוי ספק בנשאת לאחר איננו מבואר לא באבה"ע ולא בהרא"ש, וכת"ר נראה שכיון למ"ש נכד הגר"א זצ"ל באבה"ע שם בהגהותיו לביאורי הגר"א לבאר כן בדעת הרא"ש, ודבריו אינן נראין כלל להמעיין ברא"ש שם. וגם היה אפשר להעיר, דלפי דבריו דהוי ספק בהאומדנא בנשאת לאחר, א"כ מספק היו מוציאין מהאב, דכיון דהוי ספק בהאומדנא מוציאין מספק, כמ"ש הרא"ש ב"ב (פ"ט סי' כ"א וסי' כ"ג), גבי שכיב מרע לענין אם עמד חוזר: ואף דאפשר לחלק דהתם בב"ב הוי ספק אם יש כאן תנאי כלל, אבל הכא האומדנא ודאי דלא נתן רק על תנאי שתנשא, ואין הספק רק באיכות התנאי אם דוקא שתנשא לפלוני, או ע"מ שתנשא סתם אף שלא לפלוני, וכיון דהאומדנא והתנאי ודאי ואין הספק רק באיכות התנאי, שפיר יש לומר דבכה"ג אין מוציאין מיד המוחזק, כן היה אפשר לחלק לכאורה אמנם ראיתי לרבותינו גדולי האחרונים דלא משמע להו לחלק בהכי, דיעוי' במל"מ (פט"ו מטוען הל' י"א) דהביא בשם ת' פני משה במעשה דידי' היה באיכות התנאי אם הכוונה בכל שנה ושנה או רק פעם א' דלמד מת' הרשב"א (שהובא בב"י חו"מ סי' כ"ט מחו' י"ג) שכתב בספק אם היה תנאי דמעמידין בחזקת הלוקח ולמד הפני משה מזה לניד"ד דהספק היה באיכות התנאי, א"כ מבואר דלא מחלק בזה, [וגם המל"מ למד מדבריו דאין לחלק בין ספק במעשה לספיקא דדינא]. א"כ לפ"ז היה מקום לחייב להיתומים. אמנם כבר כתבתי דאין דבריו נראין בכוונת הרא"ש כלל, רק דס"ל להרא"ש דבנשאת לאחר ג"כ פשיטא דאינו מגיע לה רק בנתייבמה לאחיו דלא הופקעה הקידושין הראשונים, והאי דדקדק מאי דנקט הרא"ש מקודם במתה היא דמשמע דוקא מתה אבל נשאת לאחר זכתה, איננו כדאי מחמת דקדוק קל זה לעייל פילא בקופא דמחטא ולחדש דהרא"ש ספוקי מספקא לי' דאין דרכו של הרא"ש לקצר ולמחוי במחוג והיה לו לבאר להדיא אם היה מספקא לי', אלא דכוונת הרא"ש במאי דנקט ומתה או דכוונתו לראי' וכמ"ש המהרש"ל והב"ח והדרישה, או משום דמסתימת הכותב בשם הגאון משמע דס"ל דגם בכה"ג קנתה להוריש להבן לכך נקט בכה"ג וכמ"ש הט"ז, אבל לדידי' פשיטא לי' דגם בנשאת לאחר לא זכתה, ולהלן יבואר עוד בכוונת הרא"ש א"כ נתבאר דמטעם זה ג"כ אין לחייב להיתומים. אמנם מה שנראה לי לצדד בזכות היתומה הוא. ו) דהנה לכאורה דעת הרא"ש תמוה מאוד וצריך ביאור והסבר דלכאורה אינו אלא דברי נביאות, דהא חזינן דבפוסק לחתנו אמרינן האומדנא דכיון דוקא ע"מ שיכנוס בעצמו ולא על היבום מכחו, וא"כ בפוסק לבתו ג"כ יקשה בממ"נ אם איכא ג"כ האומדנא דדוקא שיכנוס הוא א"כ גם יבום שבא מכחו ג"כ לא להני כמו בפוסק לחתנו, ואי דלא אמרינן האומדנא דדוקא שיכנוס בעצמו א"כ ליסגי ג"כ אם תנשא לאחר, ומי הגיד לו להרא"ש נביאות זה לירד לסוף דעתו של הפוסק לבתו ולעשות אומדנא חדשה ולמפלג האומדנא שבש"ס לחצאין דלא נימא האומדנא לגבי יבם דבא מכח הראשון ונימא האומדנא לגבי אחר מסברא בעלמא בלא שום מקור לזה, ואי' השכל והסברא לגזור האומדנא לגזרים והדברים מתמיהין לכאורה על דברי נביאות כאלו. ע"כ נראה דמוכרח אחד מב' פנים, והוא דס"ל להרא"ש דגם בפוסק לבתו איכא האומדנא שבש"ס דלא התחייב עצמו רק אם תנשא לזה, רק דאיכא הוכחה להיפוך להוציא מזו האומדנא, דאם לא התחייב עצמו רק לחתן זה, א"כ למה התחייב עצמו לבתו ולא לחתנו הו"ל להתחייב לחתנו, דסוף סוף אחר הנישואין יהי' זה לנדוניא לחתנו, ומדלא התחייב עצמו לחתנו רק לבתו א"כ איכא הוכחה לאפוקי מזו האומדנא, דע"כ דלא הקפיד דוקא על חתן זה, רק דגם לחתן אחר התחייב עצמו ולכך התחייב עצמו לבתו ולא לחתנו. וכיון שכן דגם בפוסק לבתו הוי אמרינן האומדנא שבש"ס זולת זו ההוכחה הנ"ל א"כ אין לנו לאפוקי מהאומדנא לגמרי רק מה שמוכרח לנו מההוכחה הנ"ל, דזו ההוכחה איננה מספקת לאפוקי מהאומדנא לגמרי אף על חתן אחר, דלעולם אפשר דלא הסכים על אחר רק על היבם לחוד דבא מכח קידושין אלו. אבל לא על אחר לגמרי, ולכך לבתו ולא לחתנו כדי שיטול גם היבם בא מכח קידושין אלו לעולם דלא הסכים על אחר לגמרי, ולכך רק היבם יכול להוציא מאתו מכח ההוכחה הנ"ל דמפיק לנו מהאומדנא, אבל אחר איננו יכול להוציא מאתו משום דכיון דע"ז ליכא הוכחה וכנ"ל ממילא נשאר האומדנא הנ"ל דלא התחייב רק לבא מכח קידושין אלו. ואם כנים אנחנו בזה יצא לנו מזה דין חדש, דהיכא דליכא יבם דלא משכחת לה לאחר שיבוא מכח קידושין אלו, א"כ שוב ההוכחה הנ"ל מספקת לאפוקי מהאומדנא לגמרי כיון דליכא למימר דכוונתו במה דלא פסק לחתנו משום יבם דהא ליכא יבם ע"כ דכוונתו להתחייב אף אם תנשא לאחר. ולפ"ז אפשר ליישב ג"כ הדקדוק הנ"ל שבדברי הרא"ש דמתחלה נקט במתה בתו ולא בנשאת לאחר, ולהנ"ל אשה"ט דהרא"ש מילתא דפסיקא נקט דבמתה ולא נשאת כלל לא זכתה בכל ענין בין איכא יבם בין ליכא יבם, וכן בנשאת ליבם זכתה כיון דהוא מכח קידושין הראשונים, ונשאת לאחר שבקי' משום דבזה יש חילוק בין איכא יבם לליכא יבם וכנ"ל, והרא"ש ב' הקצוות נקט במה שהוא מלתא דפסיקא וא"ש. ולפ"ז בניד"ד כיון דעכשיו הקידושין והנישואין ביחד, ובההתקשרות דידן לא שייך יבום א"כ לדידן הוי לעולם כליכא יבם דזכתה אף בנשאת לאחר וכנ"ל וא"כ יש