אור גדול צז

האחרונים השעה"מ והמקנה ובאבני מילואים (סי' כ"ט) ויישבו שפיר, ומוכח דכולם ס"ל כהמקנה דאף אם העיכוב מצד שכנגדו עכ"ז איננו מתחייב. וגם מצאתי לו רב להמקנה בדינו ובראייתו, דכדבריו מבואר להדיא בחי' רא"ה לכתובות, שהובא בשיטה מקובצת שם ריש כתובות (על סוף דף ב), דכתב דבביטול התנאי, כגון אם באתי יהא גט ונאנס ולא בא דנתבטל התנאי באונס, דאף דליכא בזה משום צנועות ופרוצות (משום דהפרוצות לא תאמרנה מעצמן דנאנס דיצטרכו לברר כמו על קיום התנאי] ואפ"ה אין אונס משום דכיון דנתבטל התנאי בכל ענין שיהי' נתבטל, והביא ראי' מאיצטלית וכן מנתינה בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ובטלה גיטא יעושה"ט דהביא כן בשם הרא"ה ותלמידו דון קרשקש, והן הן דברי המקנה בדינו וראייתו, רק דהמקנה תלי לה משום דאונסא רחמנא חייבי' לא אמרינן, והרא"ה ותלמידו הנ"ל תלו לה משום דבביטול התנאי בכל ענין שנתבטל נתבטל הענין. ומה שהקשה כת"ר על המקנה מהא דאין אונס בגיטין, כבר נתבאר דנתיישב מתוך דברי הרא"ה ותלמידו הנ"ל דהכא לא שייך אין אונס משום דליכא תקנת צנועות ופרוצות וכנ"ל. ומה שהקשה עוד דהא בכלל תנאו הוא שתתן ברצון אי לא שמה נתינה, ג"כ לק"מ דהא לא אסיקו אדעתייהו בשעת מעשה שלא ירצה אח"כ לקבלם, וכמו כל ביטול תנאי באונס או מחמת גרם שכנגדו דוודאי איננו נכלל בלשון קיום התנאי כגון שהתנה שיבוא או שתבוא ולא באו אח"כ דוודאי איננו נכלל בקיום התנאי שיבואו רק דנימא דלא אסיקו אדעתייהו בשעת מעשה להתנות אף בכה"ג, וה"נ נאנסה אח"כ מלקיים תנאי הנתינה משום האונס שנתחדש אח"כ שלא רצה לקבל דלא אסיקו בשעת מעשה אדעתייהו לכוין להתנות על זה אם לא ירצה לקבל רק ממילא הוא בכלל הלשון דלא הוי נתינה והוי כמו שנאנסה ולא נתנה מחמת איזה אונס שגרם לה המגרש. וזכה המקנה לכוין בדינו ובראייתו לדעת רבותיו רבוותא קמאי הרא"ה ותלמידו הנ"ל. ומה שהביא מהנתיבות (סי' נה) נגד זה, איננו ראי' משום דהתם הא הוי אונסא רחמנא פטרי' דאמרינן כן בכל מקום וכמ"ש הנתיבות שם רק דגלי רחמנא בבתי ערי חומה דלא אמרינן אונסא רחמנא פטרי' וחידוש, הוא דחדית בי' רחמנא אצל בתי ערי חומה דלא נימא בי' אונסא רחמנא פטרי', הלכך מסתבר למעט החידוש בכל מה דאפשר דעכ"פ היכא דגרם האונס מהצד שכנגדו שפיר אמרינן בי' אונסא רחמנא פטרי', אבל גבי אונסא רחמנא לא חייבו דבכל מקום אמרינן כן שפיר יש לומר דאף הוא מודה דאף אם הגרם מצד שכנגדו ג"כ לא חייבי'. וזולת זה גוף דברי הנתיבות (שם) לא נהירא כלל, דהנה לכאורה יש להקשות על יסוד דבריו דמחלק בין אונסא רחמנא פטרי' לאונס דגיטין וממון, דא"כ איך יפרנס סוגיא ערוכה דנדרים (כ"ז א') דמקשה על רבא דאמר אונסא רחמנא פטרי' מפסקי' מברא, א"כ לכאורה מבואר להדיא דגם בפסקי' מברא שייך אונסא רחמנא פטרי'. [אף דלא נאנס רק ביום האחרון]. אמנם לזה היה אפשר ליישב דהקו' קאי על הא דרבא מפרש טעמא דמתני' דנדרי אונסין משום אונסא רחמנא פטרי', והנה זה ברור דאם היה מפרש דבריו להדיא שאוסר נכסיו אם לא יאכל אצלו אף אם יהא העיכוב מחמת אונס ג"כ יהא אסור פשיטא דלא היה שייך כלל לומר דאונסא רחמנא פטרי', רק דאנן אמרינן דלא אסיק אדעתי' אונסא ואדעתא דהכי לא נדר, רי משום הא לחוד לא היה סגי בלא היתר חכם, שוב לזה האי דאונסא רחמנא פטרי' דלא ליבעי שאלה כלל, וכיון דלא סגי בהאי דאונסא רחמנא פטרי' לחוד רק בצירוף טעמא דאדעתא דהכי לא נדר וכנ"ל, שפיר מקשה על הא דאדעתא דהכי לא נדר מפסקי' מברא וא"ש. אמנם גוף יסודו לא נהירא כלל, דנראה פשוט דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח עד דגם בממון וגיטין וקידושין מבטלין הדבר משום האומדנא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא עבד, פשיטא דגם נדרים ושבועות לא חמירי מינייהו ובטלין מעצמן משום האומדנא דאדעתא דהכי לא נדר ונשבע, רק שאלה אינו אלא להקל היכא דליכא אומדנא דמוכח, דבממון וגיטין וקידושין מעשיו קיימין ואינו יכול לבטלן ע"י שאלה לומר דאדעתא דהכי לא עבד, אפ"ה נדרים ושבועות קילי דיכול להתירן ע"י שאלה לחכם ע"י פתח כל דהו אף דליכא אומדנא, ויעוי' ר"ן נדרים (פ"ה א') דעל ההפקר לא שייך שאלה וגוף הנדר הותר ע"י שאלה, ויעוי' ג"כ בנוב"י (מה"ת יו"ד סי' קנ"ד), ולא אמרה תורה שאלה בנדרים ושבועות להחמיר עליהן מלגבי ממון וגיטין וקידושין רק להקל עליהן, וכל זה נראה לי פשוט וברור, ובזה נסתרין כל דברי הנתיבות שם. שוב ראיתי שדבר זה לכאורה במחלוקת שנוי בין הב"י ורמ"א יו"ד (סי' רכ"ח סעי' מ"ג) בהג"ה יעו"ש, אמנם כבר העמיק והרחיב בענין זה הנוב"י (מה"ק יו"ד סי' ס"ט) דלכ"ע היכא דאיכא אומדנא דמוכח אי"צ התרה יעושה"ט, ומצאתי ראי' להנוב"י, דכל חילי' דהרמ"א שם מת' מהר"מ ב"ב ויעוי' בת' מהר"מ ב"ב (סי' תתקמ"ב) דמבואר להדיא דדעתו דנדר דמי' למתנה לענין אומדנא יעושה"ט, והוא ראי' ברורה. הנה נמשכתי קצת חוץ לענינינו ונחזור להנ"ל דנתבאר דצדקו דברי המקנה שהביא כת"ר ומצאתי לו רב הרא"ה ותלמידו בדינו וראייתו וכנ"ל. ב) אמנם אף שנתבאר דצדקו דברי המקנה, עכ"ז בגוונא דניד"ד נראה דאפשר דגם המקנה מודה למ"ש כת"ר, דהיכא דהעיכוב מצד המתחייב לא פקע חיובו בהכי. והוא עפ"י מה שכתב הרשב"א בחידושיו קידושין (נ' א') גבי אי בעי סליק, דאף דבתנאי רשות בידו שלא לקיים כדי לבטל הענין כגון מתנה ע"מ לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח משום דתנאי לא ע"ד לקיים התנאי בלבד נאמר אלא אף ע"ד לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום והרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה יוכל לומר שלא יקבלם לבטל התנאי כדי לבטל המעשה, ה"מ היכא דהתנה בתנאי מפורש, משא"כ היכא דלא התנה בפירוש רק דליכא אלא גילוי דעת ואומדנא, בזה כל היכא דאי בעי סליק אף דאינו רוצה לעלות שוב המקח קיים משום דבכה"ג שוב ליכא גילוי דעת ואומדנא, יעושה"ט ברשב"א. וא"כ ממילא דה"נ בניד"ד דלא התנה בפירוש ע"מ שתנשא לפלוני רק דאנן באומדן דעתא אמרינן דלא התחייב רק אדעתא שתנשא לפלוני, ממילא כיון דאיננו תנאי מפורש אומדנא בעלמא, א"כ כל שהעיכוב מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וכעין דאמרינן התם דאף דאינו רוצה לעלות עכ"ז כיון דאי באי סליק לא נתבטל המקח, וה"נ כל שהמניעה מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וא"כ ניד"ד איננו ענין כלל לדברי המקנה וגם המקנה מודה בניד"ד דכל שהמניעה והעיכוב מצד המתחייב לא נתבטל החיוב, וצדקו דברי כת"ר בניד"ד ולא מטעמי'. ג) אמנם אף שצדקו דברי כת"ר דבגוונא דניד"ד היכא דהמניעה מהתחייב לא פקע החיוב וכנ"ל, עכ"ז נראה דאין לחייב להיורשים מטעם זה, משום דהא היורשים בעצמם לא התחייבו עצמם רק האב הוא המתחייב. והאב בעצמו הוא אנוס בזה והעיכוב שמצד היורשים הם כאחרים לגבי האב המתחייב גופי' ופקע חיובא מגוף המתחייב וממילא דגם היורשים פטורים, דכיון דפקע גוף החיוב מהמתחייב ממילא דגם שעבוד נכסים פקע, הגע עצמך דאם היה האב בחיים, והיתה המניעה מהבנים לבלי להנשא, דאזי פשיטא דהיה האב פטור, וה"נ לאחר מיתת האב דליכא שעבוד הגוף על הבנים רק שעבוד נכסים והאב הוא המתחייב וכיון דנפקע החיוב מהאב גופי' מטעם אונסא