אור גדול צו

דלא חל הח' דעל זה לא גזר, עכ"פ שפיר מקרי טעם מבורר ע"י הנ"ל וע"י כל צדדי ההתירים הנ"ל להתיר על ידיהן עפ"י מאה רבנים דיכולים להתיר אף היכא דחל הח' וכנ"ל, וגם זולת זה כל ההתירים המבוארים בת' תפ"צ (סי' ל"ט) מה שהתיר הגאון המחבר והגאון הצדיק ר' יוסף זצ"ל מפוזנא חתנו של הנוב"י שייכים בנדון דידן, ונראה דהא דהגאון הנוב"י (במה"ת יו"ד סי' קמ"ו) לא רצה להסכים למעשה להיות נמנה בהיתרא דחתנו הגאון הצדיק הנ"ל וגם בכמה תשובות נטה להחמיר בענין החדר"ג, נראה דטעמו משום דבזמנו התחיל להיות נפרץ הדור במדינתו ועליו היה הדבר מוטל לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולכן נטה להחמיר ובקעה מצא וגדר בה גדר, אבל לענין הדין לא חלק עליהם יט) היוצא לנו מכל זה שיש בזה כמה טעמים להתיר, ולפי שבאו הדברים באורך ע"כ נחזור עליהם בקוצר על כל צדדי ההתירים הנ"ל אחת לאחת למצוא חשבון והם אלו. א'. אם נסכים להפס"ד שיצא מהבד"צ דדינה שתצא שלא בכתובה משום מקח טעות, הדברים פשוטים מכל הראשונים להתיר בזה כמו בנכפית דת' הרא"ש דהסכימו האחרונים להתיר, וכמו שנתבאר באורך (מן אות ג' עד אות י"ב), ואף שפקפקתי על הפס"ד הנ"ל (באות י"ב) מחמת דשהה עמה זמן מרובה, עכ"ז נתבאר (באות י"ג) לצדד לקיים הפס"ד מחמת האמתלאות שלא ידע שהיה מקודם שנשאה וגם מחמת דלא ידע מהות המחלה על נכון, וכמו שצדדתי להביא ראי' מהרא"ש יבמות (ד' ס"ה), וגם אף אם לא נסכים להפס"ד הנ"ל מחמת האי דשהה, עכ"ז נתבאר (באות י"ד) דיש לומר דהיינו דוקא לענין ממון אבל לענין הח' שפיר יש לומר דדינו כלא שהה, ובפרט לשיטת הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י מטראני בהא דנסתחפה שדהו נראה ברור להתיר, ואף לשיטת יתר הפוסקים יש לצדד דבזה מודו וכמו שנתבאר באורך (באות י"ד) הנ"ל. ב'. ההיתר שכתב הבי"ש (סס"י קי"ז) מהא דת' הרא"ש מחמת דעשה שלא כהוגן, וכמו שנתבאר (באות ב') להצילו מהשגת האחרונים, ולגבי בעל הוי עדיפא מהא דת' הרא"ש, דכיון דחזינן דבשביל עשה שלא כהוגן קנסינן לעשות לו שלא כהוגן שלא מן הדין, א"כ פשיטא דמשום עשתה שלא כהוגן לא נעביד לה תקנתא עכ"פ ולמיקם אדינא, ואף דשהתה עמו מ"מ נתבאר (באות י"ב) דהא דשהה עמה היינו משום האונאה דתחלה דכבר נאנס בזה והוכרח להתרצות דהוי כתלוי' וזבין דמבואר בב"ב דמקרי עשה שלא כהוגן, ולא גרע האי ריצוי דנצמח מהא דאוניתא בתחלה מהאי דת' הרא"ש דהרצון נצמח מהפיתוי, וכנ"ל (באות י"ב) באורך. ג'. דיש לסמוך על הרי"ף ורמב"ם דבמאיס עלי כופין, וכמו שנתבאר (באות ט"ז). ד'. דיש להקל בספיקו דמהרי"ק דלא תיקן במאוסה עליו להוליד בני שנואה, וכמו שנתבאר (באות ט"ו) דדעת גדולי האחרונים להקל בספק. ה'. דאף אם לא נסכים לכל הנ"ל, עכ"פ ע"י מאה רבנים משלש ארצות יש להתיר בכה"ג, עפ"י ת' מהר"מ פאדווא (סי' י"ג וי"ד) דהמאה רבנים מג"א יכולים להתיר אף היכא דחל הח' כל שנראה להם טעם מבורר, וא"כ כל הנ"ל הוי עכ"פ טעם מבורר להתיר ע"י מאה רבנים משלש ארצות, וגם זה נראה פשוט דאין להחשיב מום שלה שהיה בה קודם הנישואין למום שבגלוי לומר דודאי ידע הבעל מקודם וסבר וקבל, דז"א אחרי דהא קבוע לה זמן א"כ היתה יכולה להסתיר עצמו אז מבני אדם וגם היתה בכפר במקום שאין אנשים, והרי כמה יגיעות יגע הבעל לברר זה שהיה בה המום קודם הנישואין אף שחקר הרבה בחיפוש אחר חיפוש ע"י הרבה חקירות ודרישות עד שמצא לברר, וגם אין לומר כיון דנשתנה כעת ממה שהיה מקודם הנישואין א"כ מזה שהיה בה קודם הנישואין נתרפאית לגמרי והחולי והמיחוש שיש לה עתה הוא חולי אחר דנולד ונתחדש בה תחת הבעל דנסתחפה שדהו, דפשוט דז"א דכיון דהחולי והמיחוש דהשתא הוא ממין ומעין מה שהיה מקודם דאידי ואידי הם מעין נשתטית ויוצאה מדעת אף שהוא באופן אחר עכ"ז היינו שנשאר בה המום דקודם שלא נתרפאית לגמרי רק דהשאיר בה עדיין שורש פורה ראש ולענה ואיננה אלא ניתק מחולי לחולי ועדיין נשארה בה המחלה הראשונה על אופן אחר, ע"כ שפיר שייכים בה כל ההיתרים הנ"ל, אמנם כ"ז באופן אם יש להבעל בירור כד"ת דהיה בה המום מקודם הנישואין וכמבואר בהשאלה, אזי מכל הלין טעמי שנתבאר דעתי מסכמת להתיר לו לישא אחרת ע"י התרת מאה רבנים משלש ארצות. וכ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכים לזה כבוד הרב הגאון הצדיק מרא דאתרא דהבעל ועלי' דידי' רמיא להיות המתחיל מצוה זו בהיתר עיגונא דהבעל, ואזי אף אני עונה אמן אבתרי' להיות דרינא שיבא מכשורא, ולענין הכתובה אינני מכניס עצמי כלל ואפס אחרי אשר כבר יצא פס"ד מהבד"צ וב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ובפרט דלא שמעתי הטענות מאת הבעלי דינים, ולא פקפקתי בזה רק לאשר נגעו הדברים לענין היתרא של הבעל לכן היה מההכרח לצדד בזה ככל העולה על דעתי, אבל לענין גוף הדין לענין ממון אינני מכניס עצמי להרהר אחר פסב"ד, ולענין יתר פרטי הדברים בסדר הנהגת הבעל לפי ההיתר וגם בהק"ר דג"א אני סומך עצמי על הרב הגאון הנ"ל לסדר לו פרעי הדברים והנני מסכים לכל אשר יסדר בזה, ואת אשר עלתה במצודתי בעזהשי"ת כתבתי, ובאתי עה"ח אור ליום ג' כ"ט טבת לסדר ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם שנת תר"ס פה"ק פרוזין נאום. ירוחם יהודה החופה"ק. סימן ו. בעזהשי"ת כ"ז סיון תרמ"ז מינסק. שלו' אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי יא"מ כ"ש מו"ה חיים הילל נ"י מו"ץ דק' ליבשעב יצו"י. אחדשה"ט, תמול הגיעני מכתבו בליל מוש"ק, ולרוב טרדותי הנני להשיב בקצרה כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת. ע"ד השאלה באחד שמת והניח בנים ובת אחת שהתקשר עמה בעודו בחיים עם חתן אחד בנדוניא ומזונות, ואחר מותו בסיבת הקטט שבין היורשים לא קיימו כפי התנאים עד שהשידוך נתבטל מחמת פשיעתם, וכעת הבת תובעת ההתחייבות של האב. וכת"ר העיר מאחר שבתנאים שלנו ההתחייבות הוא לבת, א"כ מוכח באבה"ע (סי' נ"ג) וברא"ש (פ"ו דכתובות) דהוי ספק במת החתן שהיה החיוב כנגדו, וא"כ אין מוציאין מספק. אך נסתפק כת"ר משום דכאן העיכוב היה מצד המתחייב, וע"ז הביא כת"ר דברי המקנה (סי' ל"ח) דאף אם העיכוב מצד המתחייב, וראייתו מגיטין (ד' ע"ה) בהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואח"כ נתנה והוא אינו רוצה לקבל דאם נתינה בע"כ לא שמה נתינה בטל הגט אף דהיא אנוסה והעיכוב מחמתו. וכת"ר הקשה על דבריו ב' קושיות, א', דהתם התנה שתתן מדעתו אי לא שמה נתינה, ועוד דהא אין אונס בגיטין, והביא מהנתיבות (סי' נ"ה) דמשמע דס"ל דאם העיכוב מהמתחייב לא נתבטל, וגם הביא ראי' מקידושין (ד' ח'), ע"כ נוטה דעת כת"ר דלא כהמקנה ושאל מאתי חוו"ד. הנה הספרים שלי אינם אתי כעת, (מחמת שמתקנים הדירה ואינני יכול להגיע אליהם), אך מעט שישנם אצלי וגם ספר המקנה איננו אתי, לכן אינני יכול לראות בדברי הפוסקים והאחרונים, ומה שישים ד' בפי אותו אדבר. א) הנה מה שהביא מקידושין (ד' ח'), זכורני שהרגישו בזה