אור גדול צה

בכה"ג גבי יחזקאל, **(התשובה הזאת נכתבה באמת קודם התשובה שבסימן ד', אמנם כשעלה לפני אאמו"ר הגאון המחבר. זצ"ל הרעיון לסדר כתביו והוקצע מקום התשובה שבסימן ד' קודם התשובה הזאת, השמיט מכאן האריכות בדבר ספק הדר"ג ותיקן וכתב "כבר הארכתי בזה כו'," המעתיק.)** כבר הארכתי בזה בדין מורדת (סי' ד' אות י"א וי"ב) והבאתי סעד וסמך וחזקתי הדבר במסמרות בל ימוטו דספק בחדר"ג להקל, ולפי הנראה כי האחרונים שחשו להחמיר לא ראו תשובת מהרי"ל הנ"ל, וכבר נתבאר דיש לסמוך עליו נגד המהרי"ק וכמ"ש החכ"צ הנ"ל, ובפרט דרבותיו של מהרי"ל מהר"ש ומהר"א ששתקו לו בזה דאפשר דנפיק מינה חורבא להקל בוודאי אודויי אודו לו, וגם גדולי האחרונים בזמן וראשונים במעלה ה"ה החכ"צ והנוב"י וחתנו הגאון הצדיק הנ"ל פסקו ג"כ להקל בספיקא, א"כ נראה מכל זה דיש לסמוך ולהקל מצד ספיקא דמהרי"ק הנ"ל לחוד מטעם ספיקא דרבנן לקולא, וגם בתשובת תפ"צ הנ"ל (סי' ל"ט) צידד להקל בספיקו מטעם אחר יעו"ש. טז) ועפ"י הנ"ל נראה עוד דיש לסמוך על הרמב"ם ורי"ף דסוברים דבמאיס עלי כופין אותו, דאף דאנן לא פסקינן כוותייהו היינו משום דאיכא איסורא דאורייתא וחשש ממזרות, אבל מ"מ כיון דחזינן להרא"ש בת' (כלל מ"ג) והביאו הטור (סי' קנ"ד) דעם עבר ועשה כהרמב"ם עשוי ולא מהדרינן עובדא וגם הב"י (סי' ע"ז) הביא מהר"ש בן הרשב"ץ דאם נשאת לא תצא, א"כ כיון דבאיסורא דאורייתא וחשש ממזרות סמכינן בדיעבד על הרמב"ם ורי"ף הנ"ל, נראה דכ"ש בבעל דליכא אלא תקנתא דרבנן כנ"ל פשיטא דיש לסמוך עלייהו אף לכתחלה. ואף להמגיד דסובר דאף בנשאת תצא, עכ"ז יש לומר דהיינו דוקא בדידה דאיכא איסור תורה וחשש ממזרות, אבל בדידי' שפיר יש לסמוך עלייהו דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט דאיכא נמי ספיקא דמהרי"ק הנ"ל, דאף להסוברים דלא כהרמב"ם ורי"ף, מ"מ אפשר דר"ג לא תיקן בכה"ג, א"כ פשיטא דמכ"ז יש לסמוך על רי"ף ורמב"ם הנ"ל לכוף אותה ולגרשה בע"כ, ואף דרמ"א (סס"י קי"ז) החמיר בזה, עכ"ז נראה דסניף גדול איכא במקום דיש עוד צדדים להקל וכנידון דידן. יז) הנה עד כה כתבנו בעיקר הח' אי חל לענין לגרשה בע"כ או לישא אחרת בלי היתר מאה רבנים, וכמ"ש הר"מ פאדוואה (סי' י"ג) דהא דבעינן מאה רבנים משלש ארצות והם יראו טעם מבורר להתיר היינו דאף דהח' חל מ"מ יש להם כח להתיר בשביל איזה צורך וטעם להוראת שעה או לעקור התקנה לגמרי, אבל במקום שנוכל לדון כי בכאן לא תיקן ר"ג אין צורך למאה רבנים מג"א, כי אין שייך היתר בדבר רק לימוד ודקדוק שעל כיוצא בזה לא גזר, וכן כתב עוד (בסי' י"ד), א"כ ע"י מאה רבנים מג"א אין צורך לדון כלל שעל זה לא תיקן, רק אף שתיקן גם על זה עכ"ז יש יכולת בידם להתיר כשיראו להם טעם מבורר לצורך הוראת שעה, והיינו משום דכך הותנה מתחלה, כ"כ המהר"מ פאדוואה שם, ובאמת כבר מצינו כה"ג במו"ק (ג' ב') דקאמר הגמ' אימור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל, וא"כ לפ"ז אם נצרך לניד"ד מאה רבנים משלש ארצות, שוב ממילא ליכא חשש כלל לענין הח', כי כיון שנראה להמאה רבנים טעם להתיר והתירו פשיטא דהותר, וכמו שהותנה מתחלה וכנ"ל דאף להוראת שעה יש להם להתיר. וראיתי להתפארת צבי (סי' ל"ט) שהשיג על מהר"מ פאדוואה הנ"ל וכתב דכיון דהותנה דמאה רבנים יכולים להתיר כשיש טעם מבורר ממילא ידענו דגזר אף במקום מצוה ובכל ענין דכיון דלצורך יש היתר ע"י מאה רבנים, א"כ לא היה צריך לחלק עוד בזו התקנה. ולדעתי אינו מוכרח, דהא באמת יש להבין מאי טעמא חילק ר"ג מאור הגולה זצ"ל בין אלו שתי התקנות שתיקן, דלענין לגרשה בע"כ לא הותנה להתיר ע"י מאה רבנים, ולמה התנה כן לענין שתי נשים, והתפ"צ שם בת' הנ"ל באמת נדחק בזה. ולפענ"ד הי' נראה לשער בזה דהא דמבואר בכל בו ובסוף ת' מהר"מ מרוטנבורג דתקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים אין להתיר רק במאה אנשים משלש ארצות איננו תקנת רגמה"ג בעצמו רק מהרבנים האחרונים דבתר הכי כגון ר"ת ורשב"ם וסייעתם שאר חכמי דורם, והיינו דבאמת רגמה"ג בעצמו גזר שתי הגזירות שוות שלא לגרש בע"כ ושלא לישא שתי נשים ולא חילק ביניהם כלל, ולכן שפיר יש לומר דלא גזר במקום מצוה וכיוצא, וגזר על כל ישראל כי מאור הגולה היה בימיו של כל תפוצות ישראל, רק דאח"כ בדורו של רשב"ם ראו דגזירת שתי נשים לא נתפשטה ברוב ישראל, כמ"ש בת' מהר"מ אלשקר (סס"י צ"ה) דרוב הגולה לא קבלוהו, וא"כ לא עדיפא תקנת רגמה"ג מגזירת ח"י דבר דקאמר בע"ז (ל"ו א') דשמן ר"י נשיאה וב"ד נמנו עליו והתירו אף דאין ב"ד יכול לבטל כו' מטעם דבדק ברוב מקומות ישראל שלא נתפשטה, וכ"כ הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ב) דכה"ג אף ב"ד קטן יכול להתיר, ולהכי אח"כ בדורו של רשב"ם דעשו חיזוק למקומות שנתפשטה, שפיר התנו ליתן רשות למאה רבנים משלש ארצות להתיר כשיראו טעם מבורר ונתנו רשות להק"ר שיעשו כפי דעתן, דשפיר היה יכולת בידן לעשות כן להתיר במקצת החדר"ג, אבל לענין גירושין בע"כ מבואר בת' הר"ן (סי' ל"ח) דפשט איסורו בכל ישראל, א"כ לא היה להדור האחרון רשות ע"ז רק באופן דלא גזר מתחלה לכך הניחוה כמות שהיא וזהו טעם השינוי שבין אלו שתי התקנות עפ"י השערתי. א"כ שפיר יש לומר כמהר"מ פאדוואה הנ"ל דגם ח' דשתי נשים לא גזר ר"נ במקום מצוה וכדומה, וחילק בתקנתא לפי שהוא בעצמו לא נתן רשות למאה רבנים להתיר, רק בדורות שאחריו מטעם דלא פשט וכנ"ל. עכ"פ איך שיהיה בזה מבואר במהרמ"פ הנ"ל דהמאה רבנים יכולים להתיר לצורך הוראת שעה ג"כ אף בלא מצוה כל שיראו להם איזה טעם מבורר, א"כ נראה פשוט דיש לעיין בזה לפי הזמן ולפי המקום ולפי האדם ולצרף כל זה לענין ההיתר, והנה בכאן אבי הבעל הוא עני ואביון וזה שנה חמשית שהבעל מתגולל בצערו ובדחקו עם טפלי דתלוי בו על שולחן אביו העני בסעודה שאינה מספקת, וכל זה העוני והעינוי בחר הבעל ביותר מלדור עמה ביחד, מזה מובן גודל המיאוס דמאיסה עליו אשר ממש מר ממות היא אצלו, וגם אבי הבעל הוא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו מנעוריו צדיק יסוד עולם ודין העסק ביש מבנו הנ"ל מבטלו מתורתו ועבודתו התמימה, ואחר הפס"ד של הבד"צ שהפסידה הכל עכ"ז רצה אבי הבעל למכור כל אשר לו להשאר ערטילאי וגם לדחוק עצמו בכל התאמצות להשיג ללות סך גדול ורב בערכו לפשר אתה ולא עלתה בידו, ומתחלה נעשה הענין ברמאות ובאונאת גוף ונפש דנתברר בעדים דהיה בה המום בתחלה ולא הודיעתו ועשו שלא כהוגן אשר משום זה לחוד יש לקנסה אף אם לא נצרף לזה האי דת' הרא"ש שכתב הבי"ש (סס"י קי"ז) הנ"ל, ויעוי' בת' חכ"צ (סס"י ג') שכתב ג"כ דראו לקנסה אף שלא מן הדין עבור שעשתה שלא כהוגן, רק דכתב דדבר זה צריך אסיפה ומנין גדול מהבקיאין בדבר הלכה, ונראה דדוקא לענין בע"כ כתב כן אבל לענין לישא אחרת דנתבאר לעיל מת' מהר"מ פאדוואה דכך הותנה מתחלה דרשות להמאה רבנים להתיר לצורך שעה, א"כ בפשוט היכא דנראה טעם מבורר להמאה רבנים דיש לקנסה רשות בידם להתיר כיון דניתן להם הרשות לעשות כפי הנראה בעיניהם. ע"כ כל הצדדי היתר שחקרנו בזה עד כה אף אם לא יתקיימו להלכה לענין להתיר בלא מאה רבנים ולומר